באישון לילה מקבל המלך את הבשורה המפתיעה על נטישת מחנה ארם, אך במקום לשמוח על ההצלה, הוא מתמלא בחשדנות. המלך מפרש את היעלמות האויב לא כאירוע מקרי או כנס, אלא כמארב צבאי מתוכנן היטב. תגובה זו חושפת את חוסר אמונתו של המלך, שכן למרות שהנביא הבטיח לו מפורשות שתהיה ישועה למחרת, הוא מתעלם מדבר הנביא ותולה את המאורע בתחבולה של האויב [מלבי"ם].
המלך פורס בפני עבדיו את התיאוריה שלו לגבי אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ, כלומר הערמה והתחבולה שרקמו הארמים [מצודת דוד]. הוא מסביר כי האויב מודע היטב למצב הקשה בתוך העיר הנצורה, כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, והם יודעים שהישראלים נואשים ותאבים לצאת כדי להשיג מזון ושלל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, המלך סבור שהארמים רק הראו עצמם כנסים [אברבנאל], בעוד שבפועל הם יצאו מן המחנה לְהֵחָבֵה, כלומר להתחבא בקרבת מקום [ביאור שטיינזלץ]. המילה לְהֵחָבֵה נכתבת כאן באופן ייחודי עם האות ה"א בסופה, וכך גם המילה הכתובה בהשדה הכוללת את ה"א הידיעה, אך נקראת בפועל בַשָּׂדֶה ללא ה"א, כדי להקל על הקריאה כפי שמקובל לעיתים במקרא [רד"ק, מנחת שי].
מטרת המארב, לתפיסת המלך, היא להמתין לשלב שבו כִּי יֵצְאוּ תושבי העיר. הוא מניח שבשל הרעב הכבד, התושבים לא ימתינו לחקור את פשר נטישת המחנה אלא ימהרו לצאת כדי למצוא אוכל [מצודת דוד]. ברגע שיצאו מן העיר כשהם חשופים ובלתי מוגנים, הארמים יזנקו ממקום מחבואם, יתפסו אותם חיים, וינצלו את ההזדמנות כדי להיכנס אל העיר ולהשתלט עליה לחלוטין [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].