הבריחה הפתאומית של מחנה ארם מתאפיינת בחרדה עצומה שגרמה לנטישה מוחלטת של כל רכושם. הם קמו וברחו בנשף, מבלי לחכות שהצבא שמפניו חששו יגיע אליהם [ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך, הם הותירו את המחנה כאשר היא, כלומר המחנה נשאר בשלמותו, בדיוק כפי שהיה בעודם שם [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על תופעה תמוהה במהלך הבריחה: מדוע עזבו החיילים ואת סוסיהם ואת חמוריהם ונסו ברגליהם, הרי רכיבה על בהמות הייתה מאפשרת להם להימלט מהר יותר?
גישה אחת תולה זאת בעוצמת הפחד והנס. החרדה שנפלה עליהם הייתה כה גדולה, עד שחשו כי האויב כבר נמצא ממש לידם, ולא נותר להם זמן אפילו לאסור את הסוסים או לרכוב על חמור [רד"ק, חומת אנך, מלבי"ם].
מנגד, יש המזהים בעזיבת הבהמות והרכוש מהלך טקטי מכוון. אפשרות אחת היא שהם הותירו את הסוסים והשלל כדי לסנוור את עיניהם של רודפיהם; הללו יתעסקו בביזת המחנה ולא יפנו לרדוף אחריהם [מלבי"ם, אהבת יהונתן]. מניע אפשרי נוסף הוא הרצון לשמור על דממה, שכן סוסים צונפים וחמורים נוערים היו עלולים להסגיר את מסלול בריחתם [אהבת יהונתן]. טעם נוסף מציע שמדובר בהטעיה: כשהישראלים יראו את הבהמות נותרות במקומן, הם יחששו שהארמים לא באמת ברחו אלא מסתתרים באוהלים ובמערות. החשש ממארב יגרום להם להסס ולהתרשל במרדף, מה שיעניק לבורחים זמן יקר [אהבת יהונתן].
בסופו של דבר, מטרתם היחידה הייתה וינוסו אל נפשם – להציל את חייהם בלבד, ולשם כך הם לא חסו על שום ממון או רכוש [רד"ק, מצודת דוד].