שעות ספורות לאחר שהעיר שומרון הייתה נתונה במצור וברעב כבד, מתגשמת נבואת השפע של אלישע, אך מביאה עמה סוף טרגי עבור הקצין שזלזל בה. הכתוב מתאר כיצד וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ – תוארו של אדם המשמש כמתורגמן ואיש ביניים בין המלך לנביא [אהבת יהונתן]. הכוונה כאן היא לאותו קצין אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ, כלומר השר שעליו נשען המלך יום קודם לכן כאשר הגיע לביתו של אלישע [רש"י]. תפקידו של השליש היה לעמוד עַל הַשַּׁעַר ולשמור על הסדר, כדי לפקח ולמנוע מהומה בזמן שהמוני האנשים הרעבים מסתערים על המזון שהותירו אחריהם הארמים. הקצין לא נשא עמו נשק, מתוך הנחה שסמכותו השלטונית תספיק כדי לכוון את ההמון [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
אולם, המציאות טפחה על פניו. וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת – מרוב הדוחק והטירוף של ההמון המורעב שרץ לבוז את השלל, הקצין נרמס תחת רגליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מותו של השליש לא היה תאונה מקרית [מדוד ועד לחורבן]. יש מי שמציע כי המלך עצמו העמיד אותו בכוונה בעמדה זו, מתוך ידיעה שהעם ירמוס אותו, כעונש על דבריו נגד הנביא [רלב"ג].
הפסוק מדגיש שמותו אירע כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. הפרשנים מתעכבים על חומרת חטאו של השליש, שהובילה לעונש כה חמור ומשונה. כאשר המלך ירד אל אלישע, הוא למעשה השפיל את גאוותו, האמין לנביא ונרגע מכעסו. אולם השליש, מתוך כוונה לעורר מדנים ולהשיב את חמת המלך כדי לזלזל בנביא, ענה בעזות מצח [נחל שורק]. יתרה מכך, אלישע כלל לא פנה אל השליש אלא אל המלך. בשעה שהמלך שתק, השליש קפץ ביהירות והשיב למי שלא דיבר עמו, מה שמעיד על רוע ליבו וגאוותו [אלשיך]. אף על פי שאלישע לא קילל אותו במפורש שימות ברמיסה, אלא רק שיראה את השפע ולא יאכל ממנו, משמים כיוונו שתחול עליו מיתה משונה זו כתוצאה ישירה של התנהגותו [אלשיך].