עימות חזיתי של חוסר אמונה מול נבואה מתגלה בדו־שיח שבין שליש המלך לאיש האלוהים. הקצין מביע זלזול מוחלט בהבטחת הנביא לשפע פתאומי, ותוהה בלעג האם ה' יעשה ארובות בשמיים. בתגובה מיידית, הנביא חורץ את דינו: הוא יזכה לראות את הנס מתגשם במו עיניו, אך לא יזכה ליהנות מפירותיו ולא יאכל מהמזון.
הפרשנים עומדים על דיוק לשוני בדברי השליש. בעוד שבתחילת הפרשה (פסוק ב') השליש אומר "הדבר הזה", כאן מופיע הביטוי כַּדָּבָר הַזֶּה. שינוי זה, המשתקף גם בתרגומים קדומים, מצביע על הבדל במשמעות: לא רק פקפוק בעצם קיום הדבר עצמו, אלא פקפוק אם יכול להיות אפילו משהו שרק דומה לו [כלי יקר]. עם זאת, ישנם כתבי יד עתיקים שבהם הגרסה אחידה ונכתב "הדבר הזה" בשני המקומות [מנחת שי].
הבטחת הנביא וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל מתממשת בסופו של דבר כאשר העם רומס את השליש למוות בשער העיר. נשאלת השאלה מדוע הסיפור מתמקד ומסתיים בתיאור מותו של השליש, בניגוד להנחיה הכללית לפיה אין לסיים טקסט בדבר רע. התשובה לכך נעוצה בהבדל המהותי שבין ענישת גויים לענישת ישראל. בעוד שאצל אומות העולם המוות אינו מהווה כפרה, אצל אדם מישראל מיתתו היא כפרתו על חטאיו. מכיוון שכך, מותו של השליש אינו נחשב ל"דבר רע" מוחלט שיש להימנע מלסיים בו, אלא לתהליך של כפרה ותיקון על חוסר אמונתו [אהבת יהונתן].