ארבעה אנשים הניצבים מחוץ לחומות העיר מוצאים את עצמם לכודים במציאות נואשת של חוסר אונים, כשהם נאלצים לשקול חלופות שכולן מובילות לכאורה אל המוות. מתוך ייאושם, הם עורכים חשבון נפש קר והגיוני שמוביל אותם לקבל החלטה נועזת ובלתי צפויה.
האפשרות הראשונה שעומדת בפניהם היא להיכנס פנימה: נָבּוֹא הָעִיר. אף על פי שהרעב בעיר כבד, הם שוקלים אפשרות זו משום ששמעו על נבואתו של אלישע, שהבטיח כי למחרת יהיה שפע של מזון. הם מקווים שאולי יתרחש בעיר נס של ברכה במזון, כפי שאירע בעבר לאישה הצרפתית [אהבת יהונתן]. עם זאת, המציאות הנוכחית היא שאם יכנסו, סביר להניח שימותו ברעב יחד עם יושבי העיר. האפשרות השנייה היא להישאר במקומם מחוץ לחומות: יָשַׁבְנוּ פֹה, אך גם שם צפוי להם מוות בטוח מחוסר מזון [ביאור שטיינזלץ].
מתוך ההבנה ששתי האפשרויות הללו מבטיחות מוות ודאי, הם מגיעים למסקנה שעליהם לפנות לאפשרות השלישית: וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. המילה וְנִפְּלָה משמעותה נטייה, מעבר או הסגרה לידי מחנה האויב [רד"ק, מצודת ציון].
הפרשנים מסבירים כי החלטה זו נובעת מחישוב של רווח והפסד. מאחר שהמוות מובטח להם בין כך ובין כך, ההליכה למחנה האויב מכניסה אלמנט של ספק שיש בו סיכוי קל להצלה. אם הארמים ירחמו עליהם, הם ימצאו שם לחם ויישארו בחיים (נִחְיֶה), ואם יהרגו אותם – אין בכך שום הפסד, שכן הם ממילא עתידים למות. לכן הם אומרים וָמָתְנוּ מתוך השלמה: מה בכך אם נמות בידיהם, הרי המוות כבר צפוי לנו בכל מקרה [מלבי"ם, מצודת דוד].
רובד עמוק יותר של הפסוק חושף כי המהלך כולו הוכוון מאת ה'. המצורעים, המזוהים כבניו של גיחזי, לקו בצרעת כעונש על שבועת השווא של אביהם. התיקון הרוחני לחטא של שבועת שווא הוא יציאה לגלות, ולכן ההליכה לשבי הארמי אינה רק צעד הישרדותי אלא תהליך של כפרה. לפי גישה זו [אהבת יהונתן], המילים אִם־יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה מקבלות משמעות כפולה: אם הארמים ייקחו אותם לשבי, ייסורי הגלות יכפרו על חטאם והם "יחיו" – כלומר יירפאו מצרעתם בעולם הזה. מנגד, וְאִם־יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ – אם ייהרגו, עצם המיתה תשמש להם ככפרה לעולם הבא.