המצורעים, שהיו מנודים לשולי החברה, הם הראשונים לגלות את המעבר החד מרעב כבד וייאוש לשפע בלתי נתפס. וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה הנטוש, מבלי שידעו כלל על המאורעות שהתרחשו. מכיוון שהארמים ברחו בבהלה מוחלטת ולא טרחו לקחת עמם צידה לדרך, המחנה כולו נותר ריק. מצב זה אפשר למצורעים להיכנס באין מפריע אֶל אֹהֶל אֶחָד, שם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ מן המזון הרב שנותר מאחור, ולאחר מכן לעבור לאוהל נוסף ולבזוז את תכולתו [ביאור שטיינזלץ].
לאחר שאכלו ושתו, הם לקחו מן האוהלים כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים ומיהרו להסתיר אותם, כפי שנאמר וַיַּטְמִנוּ. המפרשים מציעים מניעים שונים לפעולת ההטמנה ולתחושת הדחיפות של המצורעים. גישה אחת מסבירה את ההטמנה מתוך התחשבות הלכתית: מכיוון שמצורע מטמא את כל מה שנמצא עמו באוהל, המצורעים חששו שאם תושבי העיר יבואו וייקחו את השלל ישירות מהאוהלים, הם ייטמאו מבלי לדעת זאת. לכן, הם הוציאו את הרכוש והטמינו אותו בחוץ כדי למנוע את טומאת בני ישראל [אהבת יהונתן].
מנגד, פעולותיהם נבעו גם מתוך חשש וחישוב פוליטי. המצורעים מיהרו להטמין את השלל הרב לעצמם בטרם ייוודע הדבר בעיר. אולם, עד מהרה הם הבינו שאם ימתינו עד הבוקר והדבר יתגלה מעצמו, הם עלולים להיענש על ידי המלך שיקצף עליהם על שלקחו שלל רב מדי, ולכן החליטו לדווח על כך לבית המלך כדי למצוא חן בעיניו [אברבנאל]. בנוסף, קיים היה חשש בלבם שמלך ישראל שכר צבאות זרים כדי להניס את הארמים, ואם אותם צבאות יגיעו למחנה, הם יבזזו את כל השלל שנותר. הדיווח למלך נועד גם כדי לברר עמו את המצב לאשורו ולהקדים תרופה למכה [אהבת יהונתן].