ארבעת המצורעים יוצאים למהלך נואש לעבר מחנה האויב בחסות החשכה, ומגלים מציאות מפתיעה שמשנה את פני המערכה כולה. התזמון והאופן שבו התרחשו הדברים אינם מקריים, אלא משקפים השגחה והכוונה מדויקת [מדוד ועד לחורבן].
הפרשנים מתמקדים בביאור המילה בנשף, ומסבירים כי הכוונה היא לשעת הערב ודמדומי החמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בחירתם של האנשים לצאת דווקא בשעה זו נובעת משיקולים אסטרטגיים ורוחניים כאחד. מצד אחד, אילו היו יוצאים לאור היום, חיילי ארם הצרים על העיר היו מבחינים בהם, מניחים שהם בורחים, ומאלצים אותם לשוב פנימה אל תוך הרעב הכבד [אהבת יהונתן]. מצד שני, יציאתם המיידית בתחילת הלילה נועדה להגשים את נבואת אלישע, שהבטיח ישועה "כעת מחר". אילו היו ממתינים לבוקר, הזמן שהוקצב בנבואה היה חולף בטרם היו מספיקים להודיע על כך לבית המלך [מלבי"ם].
כאשר הכתוב מציין שהם הגיעו עד קצה מחנה ארם, הכוונה היא לעמדות השומרים החיצוניות שהוצבו הרחק מן המחנה עצמו, וכבר שם הבחינו המצורעים כי המקום נטוש [מלבי"ם]. המראה שנגלה לעיניהם מתואר במילים ואין שם איש – האוהלים ניצבו על תילם בשלמותם, אך האנשים עצמם נעלמו [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הסיבה לריקנותו של המחנה נעוצה באירוע פלאי שהתרחש מוקדם יותר באותו הלילה. ה' השמיע לארמים קולות המון רב של סוסים ורכב, שגרמו להם לחשוב כי מלך ישראל שכר צבאות זרים של חתים ומצרים כדי לתקוף אותם. מתוך פחד עצום, הארמים נסו על נפשם באופן מיידי וברחו ברגליהם, כשהם מותירים מאחור את אוהליהם, סוסיהם וחמוריהם, משום שלא נותר להם פנאי או כוח אפילו לאסור את הבהמות לרכיבה [רלב"ג, אברבנאל].