שמואל ב, פרק ג׳, פסוק כ״ט

דוד מסיר מעצמו את האשמה על רצח אבנר, ומבקש שדמו ועונשו יָחֻלוּ ויפלו על ראשו של יואב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו, משום שבני משפחתו סייעו לו במעשה. הוא מטיל על משפחת יואב קללה נצחית ומבקש שהיא וְאַל יִכָּרֵת ולא תפסק לעולם מזרעו, תוך פירוט חמישה עונשים המהווים מידה כנגד מידה והיפוך גמור למעלות הצדיקים. תחת כוח ויופי הוא מקלל שצאצאיו יסבלו ממחלות ויהיו זָב וכן מְצֹרָע, ושתחת מעלת החכמה יהיה צאצאו וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ, כלומר נכה הנשען על מקל או אדם חסר כישרון הנאלץ לעסוק במלאכת טוויה פשוטה. לבסוף, תחת אריכות ימים ועושר, הוא מקלל שימות בקיצור ימים כשהוא וְנֹפֵל בַּחֶרֶב, ויחיה כעני מרוד שהוא וַחֲסַר לָחֶם. אולם מכיוון שדוד קילל את יואב שלא כדין, כלל העונשים הללו פגעו והתקיימו לבסוף דווקא בזרעו של דוד עצמו לאורך הדורות.