מפקד העם שערך דוד המלך לווה במגבלות ברורות, הנובעות מהבטחותיו הקדומות של ה' לאומה. המילה נָשָׂא מבטאת עריכת מניין וספירה של האנשים [מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי כאשר דוד חילק את ישראל ואת הלויים למחלקות, הוא הקפיד למנות אך ורק אנשים מבן עשרים שנה ומעלה. ההימנעות מספירת הצעירים לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה נבעה מהבטחתו של ה' להרבות את ישראל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. כשם שלא ניתן לספור את כל כוכבי השמים, כך לא ניתן ולא ראוי למנות את כלל ישראל [רש"י, רלב"ג]. מטרת ההימנעות מספירת הצעירים הייתה שלא ייוודע המספר המדויק והמלא של בני ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], שכן אפילו ה' בעצמו, כשציווה למנות את העם במדבר, הורה למנותם רק מגיל עשרים [רד"ק].
עם זאת, ישנה גישה המצביעה על כך שמאחורי פסוק זה מסתתרת השתלשלות אירועים מורכבת יותר. לפי גישה זו, דוד דווקא רצה בתחילה למנות גם את הילדים והנערים שמתחת לגיל עשרים, במטרה לכתוב את שמותם בספר ולהכינם לגיוס עתידי לצבא [מלבי"ם]. אולם, מהלך זה לא תאם את רצון ה' [רלב"ג]. יואב בן צרויה, שר הצבא, אכן החל לבצע את המפקד המלא בהוראת דוד, אך המעשה היה מתועב בעיניו והוא לא סיים את מלאכתו, תוך שהוא משמיט מספירתו שבטים שלמים כמו לוי ובנימין [רד"ק, מלבי"ם]. ניסיון זה למנות את כולם עורר קצף וגרם למגפה בעם, ולכן בסופו של דבר התבטל הרעיון, הצעירים לא נספרו, והמפקד נותר חסר [רלב"ג, מלבי"ם].