דוד מנמק את סירובו לפגוע בשאול באמצעות הישענות על עקרונות יסוד של שכר ועונש וטבע האדם. הוא מבסס את עמדתו על מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי, מושג שזכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפתגם עתיק יומין שהיה שגור בפי הבריות מאז ימי קדם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש הממקדים זאת באירוע היסטורי ספציפי, ומסבירים כי המשל הראשון בעולם נולד מתוך מעשה קין והבל, כאשר קין הרשע נהרג לבסוף על ידי למך, שהיה רשע מזרעו [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה מדרשית רואה במושג זה התייחסות לה' עצמו, שהוא "קדמונו של עולם", ולתורתו [רש"י, רד"ק].
תוכנו של אותו משל הוא מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע, משפט המקפל בתוכו שתי משמעויות עיקריות. המשמעות הראשונה מתמקדת בהשגחה האלוהית ובאופן שבו רשעים באים על עונשם. על פי התורה, ה' מגלגל חובה על ידי חייב, כלומר מסבב את המציאות כך שאדם רשע ייפול בידיו של רשע אחר כמותו. לפיכך, דוד רומז לשאול כי כל תקלה ורשע באים לעולם דרך אנשים רשעים, ושאול עתיד לבוא על עונשו ולהיהרג בידי רשעים אחרים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
המשמעות השנייה מתמקדת בטבע האדם ובמעשיו. מעשה פשע מעיד על מהותו של עושהו, שכן אדם שהוא רשע בליבו יעשה מעשי רשע. דוד מבהיר כי לאדם נקי וזכאי לא יזדמנו מעשים רעים, ולכן הוא נמנע מלפגוע בשאול, אך באותה נשימה הוא מכיר בכך שליבו של שאול אכזר ושהוא לא ירחם עליו אם המצב יהיה הפוך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מתוך עקרונות אלו גוזר דוד את המסקנה וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ. בין אם תבוא על שאול ענישה משמיים ובין אם ייהרג בידי אדם רשע אחר, דוד מצהיר כי הוא עצמו לא יהיה הכלי להענשתו וידיו יישארו נקיות מכל חטא [מלבי"ם, רד"ק].