דוד מתעמת עם שאול בשאלה ישירה ונוקבת, ומאתגר את עלילות השווא שהניעו את המלך לרדוף אחריו. במקום לתקוף את שאול עצמו, דוד מפנה את האשמה אל הקולות הזדוניים שלוחשים באוזני המלך, ודורש לדעת מדוע הוא בוחר להאמין להם.
השאלה לָמָּה תִשְׁמַע אינה רק תמיהה על עצם השמיעה הפיזית, אלא תוכחה על כך ששאול מקבל ומאמין לדברים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אֶת דִּבְרֵי אָדָם מכוון לאנשים המדברים רכיל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר הכוונה הספציפית היא לקבלת לשון הרע מצידו של דואג האדומי [רש"י]. טענתם של אותם אנשים היא שדוד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ, כלומר פועל במטרה להרע למלך [מצודת דוד].
שאלתו של דוד פותחת למעשה טיעון הגיוני ומוחץ נגד אותם דברי רכילות. הרי כאשר אדם מבקש להרע לחברו ואינו מבצע זאת, הדבר נובע בדרך כלל מאחת משלוש סיבות: חוסר יכולת פיזית, פחד מבני אדם, או יראה מה'. דוד מוכיח לשאול שאף אחת מהסיבות הללו לא מנעה ממנו לפגוע בו: הייתה לו יכולת מלאה לעשות זאת כאשר שאול נמסר בידו במערה; הוא לא חשש מאנשים, שכן הם היו שם לבדם ללא איש נוסף; והוא אף לא היה צריך לחשוש מה', שכן על פי דין תורה העוסק באדם רודף, מותר ואף מצווה היה לו להרוג את שאול כדי להציל את חייו שלו. מכיוון שכל המניעות האפשריות לא היו קיימות, המסקנה ההכרחית היא שדוד פשוט אינו מעוניין לפגוע בשאול, והוא חס עליו רק משום שהוא משיח ה'. בכך קורסת לחלוטין טענתם של מוציאי הדיבה [מלבי"ם].