עמידתו של אדם מול רודפו מגיעה לשיאה כאשר הוא מוסר את ההכרעה לידי שמים, ומפרק את תהליך המשפט האלוהי לשלביו השונים. דוד מבקש שהמשפט בינו לבין שאול לא יתנהל בערכאות בשר ודם, אלא על ידי ה' בעצמו.
הפרשנים עומדים על הכפילויות בפסוק ומסבירים כי דוד מתאר מערכת משפטית שלמה שבה ה' ממלא את כל התפקידים. בתחילה, וְהָיָה ה' לְדַיָּן, זהו השלב שבו ה' מתפקד כדיין המקבל ושומע את טענות הצדדים [מלבי"ם]. ה' הוא גם העד הרואה את המתרחש, כפי שנאמר וְיֵרֶא [אלשיך]. לאחר מכן, ה' הופך להיות גם עורך הדין והטוען בעבור דוד, כפי שמשתמע מהמילים וְיָרֵב אֶת רִיבִי, מלשון מריבה וניהול המאבק המשפטי [מלבי"ם, מצודת ציון]. לבסוף, מגיע שלב ההכרעה והביצוע: וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ מתייחס לפסיקת הדין הסופית כפי שורת הדין, והבקשה וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ משמעותה שה' יוציא את פסק הדין אל הפועל ויציל את דוד מידי שאול [מלבי"ם, אלשיך].
נקודה מעניינת נוספת עולה מתוך השימוש בשם ה' המפורש, המייצג את מידת הרחמים, במקום להשתמש בשם אלוהים המייצג את מידת הדין. בכך דוד רומז לשאול כי חטאו כה חמור, עד שאפילו אם יישפט על פי מידת הרחמים, הוא עדיין יצא חייב בדין [אלשיך].
לדברים הנוקבים הללו ישנה השפעה עמוקה. מיד עם סיום דבריו של דוד, שאול מכיר בצדקתו ובחפותו. הוא פורץ בבכי, קורא לדוד בני, הן בשל היותו נשוי למיכל בתו והן משום שדוד נהג בו ברחמים כבן החומל על אביו. שאול מודה כי בעוד שהוא עצמו גמל רעה וניסה להרוג את דוד, דוד גמל לו טובה ונמנע מלפגוע בו [אברבנאל].