מסעו של דוד לעין גדי מסמן נקודת תפנית, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני, ומהווה הקדמה למפגש דרמטי בינו לבין המלך שאול.
מבחינה פשוטה, וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם מתאר את עזיבתו של דוד את מקומו הקודם כדי לשבת בִּמְצָדוֹת, כלומר במבצרים ובמקומות המחסה הממוקמים בסמוך לעין גדי [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מעבר למעבר הגיאוגרפי, המילה וַיַּעַל טומנת בחובה גם משמעות של עלייה רוחנית. בעקבות הנס שאירע לדוד במקומו הקודם, הוא התעלה והגיע למדרגה גבוהה יותר [חומת אנך].
הגעה זו לעין גדי פותחת פרק חדש בהתרחשויות [מנחת שי]. בעוד דוד ואנשיו מסתתרים ונעים ממקום למקום על ראשי הסלעים שבהם מקננים היעלים, שאול חוזר מהמערכה מול הפלשתים. כאשר נודע לשאול על מיקומו של דוד, הוא בוחר שלושת אלפים לוחמים ויוצא למרדף אחריו. במהלך החיפושים, שאול מגיע לאזור גדרות הצאן ונכנס למערה גדולה מאוד כדי לעשות את צרכיו הגדולים בצניעות. הוא אינו מודע לכך שדוד ואנשיו מסתתרים בקצה אותה מערה.
כאשר אנשי דוד מבחינים בשאול לבדו, הם רואים בכך הזדמנות פז שהוסדרה על ידי ה', אשר מסר את האויב בידם. למרות זאת, דוד ניגש אל שאול בלאט ורק כורת את כנף מעילו. מיד לאחר מכן, חסידותו ויושר ליבו של דוד מובילים אותו לחרטה עמוקה אפילו על פגיעה קלה זו בבגדו של שאול, שכן הוא רואה בכך מעין הרמת יד במלך. על מעשה זה של ביזוי הבגדים, נענש דוד לעת זקנתו כאשר הבגדים שלבש לא הצליחו לחמם אותו [אברבנאל].