ברגע דרמטי ומתוח, דוד ניצב כחוצץ בין רצונם העז של אנשיו לפגוע בשאול לבין עמדתו המוסרית האוסרת על כך. עליו לנטרל התאגדות מסוכנת באמצעות כוח הדיבור בלבד, ובכך לאפשר לרודפו לצאת ללא פגע ולהתרחק מהמקום.
הפועל וַיְשַׁסַּע מבטא עניין של בקיעה, סדיקה וקריעה, בדומה לשיסוע של גדי [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי אנשיו של דוד עשו אגודה אחת והיו תמימי דעים ברצונם להרוג את שאול. פעולתו של דוד נועדה להבדיל ולדחות אותם, לבלבל את ההסכמה ביניהם ולחלק את לבם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג]. הוא קטע את דבריהם ולא אפשר להם להמשיך לנסות ולשכנע אותו לנצל את ההזדמנות [ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל כה חריף מראה עד כמה הרגישו האנשים פגועים מכך שמנע מהם לשפוך את דמו של שאול, כאילו בצע אותם לשניים [אלשיך].
דוד פעל בַּדְּבָרִים, ובהקשר זה מציינת ה"א הידיעה כי מדובר באותם דברים שאמר קודם לכן, דהיינו ששאול הוא משיח ה'. הוא נאלץ לפייס אותם בדברים טובים, שכן האנשים כעסו כל כך על סירובו להרוג את שאול, עד שהיו מוכנים לקום ולהרוג את דוד בעצמו [רד"ק].
דוד וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל, ואף מנע מהם לגשת אליו רק כדי להוכיחו ולדבר אליו דברי אמת. זאת משום שחשש כי אם שאול יראה את עצמו מוקף באנשים רבים, הוא ייבהל. העדפתו של דוד הייתה להמתין ולדבר עם שאול לבדו מחוץ למערה [אלשיך]. מסיבה זו הוא המתין ששאול יתרחק, מחשש שאם ידבר עמו בפתח המערה, אנשיו עדיין ינסו להורגו בניגוד לדעתו [מלבי"ם].
לבסוף, וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה (מילה הנכתבת במסורת כשתי מילים, "מן המערה", אך נקראת במקרא כמילה אחת [מנחת שי]) וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ. שאול המשיך ללכת באותה הדרך שהוזכרה קודם לכן [רד"ק], ורק לאחר שהתרחק כברת ארץ, יצא דוד אחריו כדי להתעמת עמו לבדו [אברבנאל].