דבריו של שאול מבטאים השלמה והכרה עמוקה בצדקתו של דוד. התגלית שדוד חס על חייו, יחד עם כריתת כנף מעילו, מובילים את שאול להבנה שדוד אינו אויבו אלא המלך המיועד. שאול נזכר באות שנתן לו שמואל הנביא בעבר, ולפיו מי שיקרע את כנף מעילו הוא זה שימלוך תחתיו, ולכן הוא מבין כעת שהמלכות לא תישאר בידי זרעו אלא תעבור לדוד [אברבנאל].
הפסוק נפתח בשאלה רטורית: וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ, האם ייתכן מצב שבו אדם מוצא את אויבו חשוף ופגיע, ובכל זאת וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה ונותן לו ללכת לשלום? התשובה המובלעת היא בשלילה. מעצם העובדה שדוד נהג כך, מוכח מעל לכל ספק שהוא אינו אויב של שאול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציינים כי הכתוב מתנסח כאן בקיצור ומשמיט את ההקדמה ההגיונית למשפט, מתוך הנחה שהיא מובנת מאליה: כל אדם שעושה חסד יוצא דופן שכזה ומשלח את אויבו ללא פגע, ראוי שיקבל על כך גמול מאת ה' [רד"ק, רלב"ג]. מתוך הנחה זו, שאול ממשיך ומברך את דוד: וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי, כדי שמעשהו לא יהיה לחינם [מצודת דוד].
רובד נוסף ועמוק יותר להבנת השכר טמון בהשפעה לדורות של מעשה זה. מעשהו של דוד אינו רק חסד נקודתי, אלא הצבת מודל מוסרי נצחי. מעתה, בכל פעם שאדם ימצא את אויבו ויבחר לשלחו בדרך טובה, דוד יקבל שכר מחדש על כך שהיה הראשון ללמד צדק ומוסר לרבים. זהו פשר הברכה שיקבל טובה תחת היום הזה, שכן ביום זה הפך דוד למורה דרך של חסד עבור האנושות כולה [מלבי"ם].