לאחר נאום תוכחה והגנה עצמית, דבריו של דוד מחלחלים אל לבו של שאול ומחוללים בו תמורה רגשית עמוקה. ויהי ככלות, כאשר סיים דוד לדבר ולהשמיע את טענותיו, שאול מקשיב, מפנים את הדברים ומגיב בסערת רגשות [ביאור שטיינזלץ].
תגובתו הראשונה של שאול היא פליאה המנוסחת בשאלה: הקולך זה בני דוד. פליאה זו נובעת מסתירה פנימית ששאול מזהה בדבריו של דוד; מצד אחד דוד דיבר אליו קשות וביקש שה׳ ינקום בו, אך מצד שני הוא פנה אליו קודם לכן בכבוד וקרא לו "אבי". שאול תוהה כיצד שני הקולות ההופכיים הללו, קול הנקמה וקול הבן האוהב, יוצאים מאותו אדם [אלשיך, חומת אנך]. הפנייה אל דוד במילה בני נובעת מכך שדוד חמל עליו ממש כפי שבן חומל על אביו, או משום שדוד היה חתנו ושאול החשיב אותו כבנו [מצודת ציון].
ההכרה באמת מכה בשאול, ובעקבותיה וישא שאול קולו ויבך. בכיו של שאול מבטא חרטה עמוקה ותשובה על חטאיו כלפי דוד. הוא בוכה על מצבו העגום, על כאב הלב שגרם לעצמו, ועל כך שרדף לחינם את ידידו ואהובו תוך שהוא מכיר כעת בצדקתו של דוד [ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. מעבר לכך, הבכי מבטא צער ספציפי ומכאיב על הריגת כוהני העיר נוב. ברגע ששאול מבין שדוד מעולם לא שאף לרעתו ולא היה שונאו, הוא קולט שהכוהנים לא סייעו למורד במלכות, וכי הוא טבח בהם על לא עוול בכפם [חומת אנך].