שמואל א, פרק כ״ד, פסוק י״ז

קרה לכם פעם שמישהו הסביר לכם משהו מכל הלב, ופתאום הבנתם שטעיתם לגמרי? זה בדיוק מה שקרה לשאול המלך. ויהי ככלות, כלומר, ברגע שדוד סיים לדבר, שאול הקשיב והרגיש סערת רגשות גדולה. מתוך פליאה עצומה הוא שואל: הקולך זה בני דוד. שאול היה מופתע, כי הוא שמע בדברים של דוד שני קולות הפוכים. מצד אחד, דוד דיבר אליו קשות וביקש שה׳ ישפוט ביניהם, אבל מצד שני, הוא דיבר אליו בכבוד רב וקרא לו "אבי". שאול פונה אל דוד במילה בני כי הוא הרגיש שדוד ריחם עליו וחס עליו ממש כמו שבן אוהב חומל על אבא שלו. באותו רגע האמת מכה בשאול, והוא פשוט מתחיל לבכות. וישא שאול קולו ויבך. הבכי הזה מגיע מתוך חרטה עמוקה. שאול מבין שהוא רדף לחינם אחרי דוד, שהיה בעצם אדם צדיק שמעולם לא רצה לפגוע בו. תוך כדי הבכי, שאול גם מרגיש כאב גדול על טעות קשה שעשה בעבר. הוא העניש בחומרה רבה את כוהני העיר נוב כי חשב שהם עזרו לדוד למרוד בו, ועכשיו, כשהוא מבין שדוד מעולם לא היה שונא שלו, הוא קולט שהכוהנים היו לגמרי חפים מפשע והוא פגע בהם על לא דבר.