הבנתו המלאה של שאול כי המלוכה עתידה לעבור לידי דוד, מובילה אותו לדרוש שבועה שתבטיח את עתיד משפחתו, בדומה לשבועה שדרש קודם לכן בנו יהונתן [ביאור שטיינזלץ]. הבקשה מתחלקת לשני חלקים: אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי וכן וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי. משמעות המילה תַּשְׁמִיד היא כיליון מוחלט [מצודת ציון], והאזהרה אִם תַּכְרִית נושאת בחובה התראה שאם דוד יפר את ההסכם, יחול עליו עונש השבועה [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בשתי בקשות שונות במהותן, אלא בכפילות שנועדה לחזק ולהדגיש את העניין. הכרתת הזרע מובילה בהכרח להשמדת השם, שכן הבנים הם אלו המנציחים את שם אבותיהם ודרכם הם נזכרים לדורות [רד"ק, מצודת דוד].
לאור שבועה זו, מתעוררת שאלה היסטורית ביחס למעשיו המאוחרים של דוד, כאשר מסר חלק מצאצאי שאול לידי הגבעונים. עם זאת, דוד לא עבר על שבועתו, שכן הוא לא הכרית את זרע שאול במו ידיו, אלא הגבעונים הם שביצעו זאת בפועל [מלבי"ם]. נכונותו של דוד להישבע לשאול נבעה מידיעתו הברורה שהוא אכן עתיד למלוך, ומתוך ביטחון מלא בה' ובמעשיו הטובים שינחו את דרכו [אברבנאל].