שמואל א, פרק כ״ד, פסוק כ״ב

הבנתו של שאול כי המלוכה תעבור לדוד מובילה אותו לדרוש שבועה שתבטיח את עתיד משפחתו. הוא מתרה בדוד אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי, כאזהרה לעונש שיחול עליו אם יפר את ההסכם, וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי, כלומר תביא לכיליון מוחלט של המשפחה. זוהי כפילות שנועדה להדגשה בלבד, שכן הכרתת הבנים המנציחים את שם אבותיהם מובילה ממילא להשמדת השם. דוד מסכים להישבע מתוך ידיעה ברורה שימלוך ומתוך ביטחון בה', ואינו מפר שבועה זו גם כשמסר מאוחר יותר את צאצאי שאול לגבעונים, שכן הם אלו שביצעו את ההמתה בפועל ולא דוד במו ידיו.