במפגש הדרמטי מחוץ למערה, דוד מציג בפני שאול את ההזדמנות הממשית שהייתה לו לפגוע בו, ומדגיש את בחירתו המוסרית לחמול עליו. דבריו חושפים את המתח הפנימי והחיצוני שהתחולל באותם רגעים, בין ההצדקה לפגוע ברודף לבין יראת הכבוד כלפי מלך מכהן.
הפרשנים מציינים כי הצירוף וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ הוא משפט מקוצר שחסרות בו מילים [רש"י, מצודת דוד]. עקב כך, מתעוררת השאלה מי הוא זה שאמר להרוג, ומי חס על שאול.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְאָמַר מתייחסת לאנשיו של דוד, שכל אחד מהם דחק בו וייעץ לו להרוג את שאול [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי המאבק התחולל בנפשו של דוד פנימה, ולבו שלו הוא שאמר לו תחילה להרוג את המלך, אך מיד התחרט על מחשבה זו [רלב"ג]. גישה נוספת, המבוססת על דברי חז"ל, מציעה התבוננות משפטית: ה"אמירה" להרוג את שאול נבעה מן הדין עצמו. מכיוון ששאול נחשב ל"רודף" המבקש את נפשו של דוד, ההלכה של "הבא להורגך השכם להורגו" התירה לדוד לפגוע בו כהגנה עצמית [רד"ק, חומת אנך].
בהמשך לכך, המילה וַתָּחָס (ריחמה) מתפרשת ברוב המקורות כמוסבת על נפשו או עינו של דוד, שהחליט לחמול על שאול [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, על פי מדרש חז"ל, מה שהגן על שאול ו"חס" עליו באותם רגעים הייתה דווקא מידת הצניעות שהייתה טבועה בו, ובזכותה ניצל מדין הרודף שהתיר את דמו [רד"ק, חומת אנך].
בסיום הפסוק דוד מצהיר: לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. אף על פי שדוד היה נתון בסכנת חיים מתמדת מצידו של שאול, שהיה מוחזק כרודף מסוכן, הוא נמנע מלפגוע בו לחלוטין. דוד בחר שלא לשלוח בו יד כלל, ואפילו לא להטיל בו מום או פצע קל כדי לנטרלו, וזאת אך ורק מתוך יראת כבוד להיותו המלך שנמשח על ידי ה' [חומת אנך].