דוד משיב לאנשיו אשר דחקו בו להרוג את שאול, ומנמק בנחרצות מדוע הוא מסרב לפגוע בו. מבחינה כרונולוגית, יש הסבורים כי דברים אלו נאמרו שלא כסדרם המדויק בכתוב; לאחר שדוד כרת את כנף מעילו של שאול והתחרט על כך, הוא חזר להשיב להצעתם המקורית של אנשיו להורגו [רש"י]. דעה משלימה מסבירה כי אנשיו של דוד ראו שהוא חזר אליהם רק עם כנף המעיל בידו, ותהו מדוע לא ניצל את ההזדמנות להורגו, ועל תמיהה זו באה תשובתו [רד"ק].
דוד פותח בקריאה חָלִילָה לִּי מֵה', כלומר, עשיית מעשה כזה היא בבחינת חולין וחילול מצוות ה' שהזהירה מפני פגיעה במלך [מצודת דוד]. הוא מצהיר כי לא יסכים לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, דהיינו להורגו [ביאור שטיינזלץ].
בנמקו את סירובו, דוד משתמש בכפילות ומכנה את שאול בשני תארים: לַאדֹנִי וכן לִמְשִׁיחַ ה'. הפרשנים מסבירים כי חלוקה זו מצביעה על שתי רמות שונות של מחויבות. התואר לַאדֹנִי מתייחס למלכו האישי [ביאור שטיינזלץ] או לחובתו הפרטית של דוד בכבודו של שאול מתוקף היותו חמיו. לעומת זאת, התואר לִמְשִׁיחַ ה' מצביע על חובה לאומית של כלל ישראל כלפי המלך. יתרה מכך, בעוד שמצד היותו חמיו היה דוד מנוע מלהורגו אך אולי יכול היה להטיל בו מום או פצע, הרי שמצד היותו משיח ה' חל עליו איסור מוחלט לעשות לו כל רע [חומת אנך].
בסוף דבריו דוד חוזר שוב על התואר ומדגיש: כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. כפילות זו נועדה לענות למחשבתם של אנשי דוד, שסברו כי הוסרה משחת הקודש מראשו של שאול והגיע יומו למות. על כך משיב להם דוד כי בחן את הדבר והגיע למסקנה ברורה: שאול עודנו המלך שה' ציווה למשוח, ושמן המשחה שעל ראשו לא איבד מקדושתו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].