שמואל א, פרק כ״ד, פסוק י׳

נסו לדמיין מצב שבו מעלילים עליכם עלילה, ומישהו שאתם מכבדים מאמין לשקרים האלה. איך הייתם מוכיחים את האמת? זה בדיוק מה שקרה לדוד. הוא עומד מול המלך שאול ושואל אותו שאלה ישירה ונוקבת. במקום לתקוף את המלך, דוד מאשים את האנשים שמספרים לו שקרים ולשון הרע, כמו דואג האדומי. דוד שואל את שאול לָמָּה תִשְׁמַע, כלומר, למה אתה בכלל מאמין ומקבל את השקרים של אותם אנשים שמדברים רכילות, שנקראים אֶת דִּבְרֵי אָדָם. אותם רכלנים טוענים שדוד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ, כלומר שהוא מנסה לעשות למלך רע ולפגוע בו. כדי להוכיח שהכל שקר, דוד משתמש בהיגיון פשוט. הוא מסביר שאם אדם רוצה לפגוע במישהו ולא עושה זאת, זה בדרך כלל כי הוא לא יכול, כי הוא מפחד מאנשים, או כי הוא ירא מה'. אבל דוד מוכיח לשאול שאף אחת מהסיבות האלה לא עצרה אותו: הייתה לו הזדמנות מלאה לפגוע בשאול כשהם היו יחד במערה, לא היו שם אנשים אחרים לפחד מהם, ועל פי התורה מותר לאדם להתגונן ולהציל את חייו ממי שרודף אחריו. מכיוון שדוד לא עשה דבר למרות שיכול היה, המסקנה היחידה היא שהוא פשוט לא רוצה לפגוע בשאול, והוא בוחר לחוס עליו כי הוא המלך שנבחר על ידי ה'. ההסבר החכם הזה מראה מיד שכל הרכילות והשקרים פשוט אינם נכונים.