שמואל חושף בפני עלי את נבואת הזעם במלואה. עלי, שכבר הכיר את תוכן הגזירה קודם לכן אך כעת שומע אותה שוב מאדם קרוב, חש כי במצב הנוכחי אין ביכולתו להשפיע על בניו [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש ששמואל סיפר את כל הפרטים ולא כחד, כלומר לא הסתיר מעלי אפילו דבר אחד [מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, מובא במדרש כי אף על פי ששמואל לא הסתיר דבר, הקללה שהטיל עליו עלי קודם לכן (שאם יעלים ממנו דבר – יענש) בכל זאת פגעה בו, ללמד שקללת חכם חלה גם כאשר היא נאמרת על תנאי [רד"ק]. מבחינת קריאת הפסוק, המילה נכתבת בכתיב חסר "בעינו", אך נקראת עם האות יו"ד כ"בעיניו" [מנחת שי].
תגובתו של עלי, ה׳ הוא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה, מפורשת בכמה רבדים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעלי מצדיק עליו את הדין מתוך הכנעה מוחלטת. הוא מכיר בכך שה׳ הוא האדון והכול שלו, וכמלך שליט שאין לערער על פקודתו, איש אינו יכול לומר לו מה לעשות.
לצד ההכנעה, ישנם פרשנים המוצאים בתגובתו של עלי ניסיון למצוא נחמה. עצם השימוש בשם ה׳ מרמז על מידת הרחמים, ועלי מנסה לפייס את עצמו במחשבה שהאל הרחמן יעשה בסופו של דבר רק טוב ולא רע [אברבנאל]. יתרה מכך, עלי מזהה בנבואה זו מידה מסוימת של רחמים לעומת הנבואה הקשה שקיבל מאביו קודם לכן; הגזירה הנוכחית קובעת שעוון בית עלי לא יכופר בזבח ובמנחה, אך עלי מסיק מכך שעדיין נותרה דרך לכפרה באמצעות לימוד תורה וגמילות חסדים [חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים שעלי מבין היטב את חומרתה המוחלטת של הגזירה ומקבל את הדין ללא אשליות. בניגוד לגזר דין רגיל, שה׳ חפץ שיתבטל על ידי תשובה ולכן אינו בגדר "טוב בעיניו", גזירה זו על בית עלי מלווה בשבועה אלוהית. משום כך, קיומה של הגזירה הוא אכן מה שטוב בעיני ה׳ שיתקיים, והיא תתבצע בוודאות ללא כל אפשרות לריפוי או הצלה [מלבי"ם].