אחריות כבדה מוטלת על מנהיג רוחני ואב, ושתיקה אל מול עוולות גובה מחיר בלתי הפיך. גזר הדין האלוהי נחתם על משפחת עלי הכהן, לא רק בגלל חטאי הבנים, אלא בעיקר בשל אוזלת ידו של האב שידע על המעשים ובחר שלא לפעול בתקיפות.
המילים וְהִגַּדְתִּי לוֹ מעוררות שאלה: מדוע ה' מודיע זאת שוב, והרי נביא כבר התרה בעלי קודם לכן? ההסבר לכך הוא שהאזהרה הראשונה הותירה פתח לתשובה ולתיקון. אולם, מכיוון שעלי שמע את דברי הנביא, נותר אדיש ולא זעק על מעשי בניו, נחתם כעת גזר הדין בשבועה, באופן סופי וללא יכולת חזרה [מלבי"ם, מצודת דוד, חומת אנך]. העונש שעליו מצהיר ה', כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם, הוא עונש נצחי של קוצר ימים ובזיון לזרעו, שכן ה' קורא את הדורות מראש ויודע שגם בעתיד לא יקום במשפחה זו דור זכאי מספיק כדי למחות את עוון האבות [רד"ק].
שורש החטא מתואר במילים בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו. המילה מְקַלְלִים מתפרשת לרוב במשמעות של קלות ראש, ביזיון וזלזול במקדש [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים זאת כקללה של ממש, ולפיה עלי ידע שעם ישראל מקלל את בניו בשל עושק הקורבנות והיחס המחפיר והעצלני כלפי הנשים שבאו להקריב במשכן [רלב"ג].
סביב המילה לָהֶם קיימת מחלוקת פרשנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באחד משמונה עשר פסוקים בתנ"ך שיש בהם "תיקון סופרים". כלומר, הבנים למעשה ביזו את ה', והכתוב היה צריך לומר "מקללים לי", אלא שהתנ"ך השתמש בכינוי ובלשון נקייה מתוך כבוד כלפי מעלה [רש"י, מנחת שי, רד"ק]. מנגד, גישה אחרת גורסת שהמילה נכתבה כפשוטה – הבנים, ברוע מעשיהם, הביאו את הקללה והביזיון על עצמם, והפכו את כבודם לקלון [מלבי"ם, חומת אנך].
אשמתו המרכזית של עלי מסוכמת במילים וְלֹא כִהָה בָּם. המילה כִהָה נגזרת מלשון חושך. עלי נמנע מלהחשיך את פני בניו, כלומר הוא לא בייש אותם ברבים ולא העביר אותם ממעמדם הרם ומגדולתם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. אמנם עלי הוכיח את בניו בעדינות לעת זקנתו ("אל בני כי לא טובה השמועה"), אך הפרשנים מסכימים כי בכך לא יצא ידי חובתו. היה עליו למחות בידם בחזקה מתחילת הדרך, לעצור את מעשיהם בפועל, ולגעור בהם מיד כששמע את אזהרת הנביא. שתיקתו, אדישותו וחוסר המעש שלו הם שחרצו את גורל ביתו [רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם].