לאחר ליל ההתגלות, עלי הכהן פונה אל שמואל בדרישה נחרצת לשקיפות מוחלטת. מתוך הבנה ברורה כי ה' הוא זה שדיבר אל הנער בלילה, עלי מפעיל עליו לחץ כבד לחשוף את תוכן הנבואה, תוך שימוש בשבועה חמורה כדי להבטיח שדבר לא יוסתר ממנו.
פנייתו של עלי נפתחת בשאלה מָה הַדָּבָר, שכן אין לו כל ספק שה' אכן קרא לשמואל ודיבר אליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא דורש משמואל להגיד לו את כל פרטי החזון מבלי להעלים דבר [מלבי"ם], ומזהיר אותו: אַל נָא תְכַחֵד. משמעות המילה תְכַחֵד היא מניעה, הסתרה והעלמה של מידע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
כדי לתת תוקף לדבריו, עלי משביע את שמואל באומרו כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת ביטוי זה. הגישה הפשטנית והלשונית רואה בכך מטבע לשון מקובל שנועד להשבעה [רד"ק]. זהו איום מרומז ולשון נקייה, שבה המדבר קוטע את דבריו ולא מפרש את העונש המדויק, אך הכוונה היא שה' יעשה לו רעה כזאת וכזאת אם יסתיר אפילו פרט אחד מכל מה שנאמר לו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עלי השתמש בלשון של קללה, מבלי לדעת שתוכן הנבואה עצמה ששמואל עומד לחשוף מכיל קללה על ביתו שלו [רלב"ג].
מנגד, הגישה המדרשית מפרשת את הביטוי כקללה ספציפית ומוחשית. לפי פירוש זה, עלי קילל את שמואל שכשם שבניו של עלי אינם ראויים לרשת את מקומו, כך גם בניו של שמואל לא יירשו את מקומו [רד"ק]. קללה זו אכן התקיימה בסופו של דבר ושמואל לא זכה לבנים הגונים שימשיכו את דרכו, וזאת למרות ששמואל עמד בתנאי וסיפר לעלי את הכול מבלי להכחיד דבר. מאירוע זה למדו חכמים את הכלל לפיו קללת חכם, אפילו אם נאמרה על תנאי, סופה להתקיים [רש"י, רלב"ג].