שמואל א, פרק ו׳, פסוק י״ב

יצא לכם פעם לראות בעל חיים שהולך בדיוק לאן שאומרים לו, בלי לסטות אפילו קצת מהדרך? הסיפור שלנו מתאר נס מיוחד שבו ה' מכוון את הטבע. הפרות שנושאות את ארון ה' מתנהגות בצורה פלאית, הפוך לגמרי מאיך שחיות מתנהגות בדרך כלל. המילה וַיִּשַּׁרְנָה מלמדת אותנו שהפרות הלכו בדרך ישרה ומדויקת. במקום לברוח לשדות, הן פנו ישר מזרחה אל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, המקום שבו גרו בני ישראל. הן צעדו בִּמְסִלָּה אַחַת, שזו הדרך הסלולה והראשית, וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול. למרות שמעולם לא הלכו בדרך הזו, הן לא ברחו הצידה אלא שמרו על מסלול אחד ברור. תוך כדי הליכה הן עשו קולות של הָלֹךְ וְגָעוֹ. געייה היא הקול שמשמיעות הפרות, וכאן הן צעקו ובכו מתוך געגוע לעגלים הקטנים שלהן שנשארו מאחור. הפלא הגדול הוא שלמרות הרצון האימהי לחזור לילדים שלהן, הן התגברו על כך והמשיכו ללכת ישר. מאחוריהן הלכו וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, שהם מנהיגי הפלשתים. הם צעדו בעקבות הפרות כדי לראות במו עיניהם את הפלא ולבדוק שהארון מגיע בשלום. גם זה היה נס מיוחד, כי בדרך הטבע הבהמה הולכת אחרי האדם, ואילו כאן בני האדם הלכו בעקבות הבהמות.