שמואל א, פרק ו׳, פסוק י״ב

הפרות כיוונו את עצמן והלכו בדרך ישרה ומדויקת, ולכן נאמר וַיִּשַּׁרְנָה, כשהן פונות מזרחה עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ אל גבולות ישראל. הן צעדו בדרך הכבושה והסלולה, בִּמְסִלָּה אַחַת, ובניגוד לטבע הבהמות שמרו על מסלול ברור וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול. לאורך הדרך הן השמיעו קולות צעקה, הָלֹךְ וְגָעוֹ, כאשר יש המסבירים שצעקו מתוך צער וגעגוע לעגליהן אך התגברו על טבען האמהי, בעוד אחרים מפרשים שקולן היה שירת הלל נסית לה' על הזכות לשאת את הארון. מנהיגי הפלשתים, וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, צעדו מאחוריהן כדי לעקוב אחר אמתות הנס, במחזה פלאי שבו הבהמות מובילות את בני האדם אל היעד במקום ללכת אחריהם.