כוהני הפלשתים וקוסמיהם מגבשים תוכנית פעולה להשבת ארון הברית, המשלבת מבחן תאולוגי עם מחווה של פיוס. עצתם מתמודדת עם המצוקה המיידית של המגפה, תוך ניסיון לברר את מקורה האמיתי ולכפר על הפגיעה בכבוד ה׳.
המילים הפותחות אִם מְשַׁלְּחִים מצביעות על כך שההחלטה להשיב את הארון עדיין אינה מוחלטת. הפלשתים טרם השתכנעו סופית שהמכה באה עליהם בגלל הארון, ולכן השילוח מותנה בתוצאותיו של מבחן שהם מתכננים לערוך. רק אם יתברר מעל לכל ספק שיש לשלוח את הארון, הרי שיש לעשות זאת בכבוד הראוי [מלבי"ם, רלב"ג]. במידה וההחלטה תצא לפועל, ההוראה החד משמעית היא לא לשלוח את הארון רֵיקָם, ללא מנחה ותשורה [מצודת דוד].
המרכיב המרכזי בשילוח הוא הצורך להשיב לה׳ אָשָׁם. מונח זה מכוון למתנה או קורבן שנועדו לכפר על אשמתם. זוהי למעשה הכרה פומבית והודאה בכך שמעלו בקודש, חיללו את שם ה׳ ופגעו בכבודו כאשר לקחו את הארון בשבי [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
השבת הארון בתוספת האשם נועדה להשיג שתי מטרות המקופלות בהמשך הפסוק. המטרה הראשונה היא אָז תֵּרָפְאוּ. שילוח הארון לבדו אולי יעצור את המשך המגפה בעתיד, אך רק הבאת קורבן האשם תרצה את ה׳ על חטאי העבר ותביא רפואה שלמה לאלו שכבר חלו והוכו במגפה [מלבי"ם].
המטרה השנייה היא הבהרת המצב, כפי שנאמר וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם. רוב הפרשנים מסכימים כי ברגע שהפלשתים יתרפאו בעקבות השבת הארון והמנחה, יתברר להם למפרע ובאופן ודאי כי יד ה׳ היא שהכתה בהם. הם יבינו שהמגפה לא סרה מהם עד כה אך ורק משום שעיכבו את הארון אצלם ופגעו בכבודו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג]. גישה נוספת מציעה כי גם אם האשם לא יספיק כדי להביא לרפואה שלמה ולשכך את זעם ה׳, עצם הבאתו תגרום לכך שה׳ יגלה לקוסמים ולנביאים הפלשתים את הסיבה המדויקת לכך שידו אינה סרה מהם, ובכך הם ידעו מה עליהם לעשות בהמשך כדי לתקן את המצב [מלבי"ם].