יועצי הפלשתים מזהירים את עמם מפני האשליה המסוכנת שבעקשנות, תוך שהם שואבים לקח היסטורי ישיר ממכות מצרים. עצם הדיון של הפלשתים בשאלה מה לעשות בארון ה' חשף ספק והיסוס, שכן הם עדיין התלבטו אם לשלח את הארון או להמשיך להחזיק בו [מצודת דוד, אלשיך]. נראה כי הפלשתים קיוו שהמגפה שפגעה בהם היא מחלה טבעית שזמנה קצוב, וכי לאחר זמן רב שהיא משתוללת, בקרוב היא תחלוף מאליה [מלבי"ם].
על כך משיבים להם היועצים בשאלה וְלָמָּה תְכַבְּדוּ, כלומר מדוע תתעקשו ותחזרו על טעויות העבר של מלך שהיה גדול וחזק מכם? [ביאור שטיינזלץ]. המילה תכבדו מופיעה כאן בבניין דגוש, צורה דקדוקית ייחודית במקרא לשורש זה, המדגישה את כבדות הלב [רד"ק]. היועצים מזכירים כי גם מצרים ופרעה הכבידו את ליבם מתוך מחשבה מוטעית ש-ה' יתעייף מלהכותם [מלבי"ם].
באשר למילה הִתְעַלֵּל, הפרשנים נחלקים במשמעותה: יש המבארים כי מדובר בעשיית מעשי השחתה וחורבן [רד"ק], בעוד אחרים מפרשים זאת מלשון שחוק והיתול, שכן ה' שיחק ומהתל במצרים [מצודת ציון, מצודת דוד].
המסקנה העולה מדברי היועצים היא חד משמעית: האפשרות שלא לשלח את הארון כלל לא באה בחשבון [אלשיך]. בדיוק כפי שבסופו של דבר המצרים נאלצו לשלח את ישראל בעל כורחם, כך יהיה גם סופם של הפלשתים אם לא ימהרו להשיב את הארון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].