מנהיגי הפלשתים מציבים מבחן גורלי שתכליתו לברר באופן סופי את מקור המכות הקשות שניחתו עליהם מאז שבו את ארון הברית. וּרְאִיתֶם, כלומר אז תראו ותיווכחו [מצודת דוד], אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ, אם הארון ינווט את עצמו ויעשה את תוואי מסעו אל עבר גבולו בארץ ישראל [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], הדבר יוכיח כי ההשגחה האלוהית היא שהכתה בהם. וְאִם לֹא, אם הפרות יפנו לכל כיוון אחר או ישובו לביתן, אזי יתברר כי מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ, צירוף מקרים בלבד [ביאור שטיינזלץ].
עצם קיומו של המבחן מעורר פליאה, שהרי הקשר בין הארון למכות היה ברור לעין כל, בפרט לאחר נפילת פסל דגון. למעשה, הכהנים והקוסמים הפלשתים ידעו בוודאות שהארון הוא הגורם למכות. המבחן לא נועד עבורם, אלא עבור המוני העם, הכסילים והאדוקים בעבודה זרה, שהתקשו להכיר באמת והזדקקו להוכחה מוחשית פומבית [חומת אנך].
למרות שהפלשתים נהגו כבוד בארון מתוך תחושה שהוא מקור הרעה [ביאור שטיינזלץ], עמדה בבסיס המבחן התלבטות פילוסופית עמוקה יותר. התלבטות זו נרמזת בשימוש בלשון יחיד במילים מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ, במקום להתייחס למכות בלשון רבים. הפלשתים לא הכחישו שהמכות הופיעו בכל מקום שאליו הגיע הארון, אך הספק שלהם נגע לשורש הסיבתיות: האם חטא לקיחת הארון הוא עצמו הסיבה המרכזית שעוררה את זעם ה', או שמא ה' קצף עליהם כבר קודם לכן בגלל חטא נסתר אחר? לפי האפשרות השנייה, ה' רק סובב את הדברים כך שהפלשתים ייקחו את הארון, כדי שיוכל להשתמש בו ככלי להענישם. במקרה כזה, ביאת הארון אליהם היא ה"מקרה" המכוון שהוביל לעונש, ולא שורש החטא [מלבי"ם].