מנהיגי הפלשתים מקבלים הדרכה כיצד לפייס את ה׳ בעקבות המכות שניחתו עליהם עקב החזקת ארון הברית. הדרך לכפרה עוברת ביצירת תבניות זהב המייצגות את גורמי הסבל עצמם, מתוך תקווה להקלה בעוצמת המכה.
הציווי דורש מהם להכין צַלְמֵי עפליכם – מילה הנקראת כטְחֹרֵיכֶ֜ם [מנחת שי] – כנגד המכה הגופנית שפגעה בהם, וכן צַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ, שכן העכברים השחיתו את תבואת הארץ [מלבי"ם], או פגעו באנשי הארץ עצמם [מצודת ציון].
יצירת צלמים אלו נועדה למטרה ברורה: וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד. ה׳ אמנם אינו זקוק למנחה זו, אך היא מוגשת כמחווה של כבוד כלפיו [מצודת דוד]. מעבר לכך, יש במעשה זה הודאה בניסיו של ה׳; על פי חוקי הטבע, התבוננות בדמות המזיק (כמו נחש או כלב שוטה) נחשבת למסוכנת ומזיקה. אולם, בהשגחה האלוהית פועל כלל הפוך, בדומה לנחש הנחושת שעשה משה, שבו ההסתכלות על גורם הנזק הביאה לרפואה. לכן, יצירת צלמי המזיקים מהווה הודאה פומבית בכך שה׳ הוא המכה והוא גם המרפא בדרך נס [מלבי"ם].
עם זאת, התוצאה אינה מובטחת. המילה אוּלַי מבטאת ספק. הקוסמים הפלשתים, שדבריהם מובאים בפסוק זה, חולקים על הכהנים וטוענים כי אין ביטחון שמתן המנחה יביא לרפואה שלמה. מכיוון שה׳ הוא אדון הכל, מנחת הכבוד אינה מחייבת אותו לרפא אותם, וכל שניתן לקוות לו הוא שאולי יקל מעט את כובד ידו בשל הכבוד שחלקו לו [אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התקווה היא שהקלה זו, מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם, תקיף את כולם: גם את סרני הפלשתים שישתחררו ממכת הטחורים, וגם את שאר יושבי הארץ שינצלו ממכת העכברים [מצודת דוד, מלבי"ם].