מול פגיעתה הקטלנית של קדושת הארון, תושבי בית שמש נתקפים בחרדה עמוקה ובתחושת חוסר אונים. זעקתם מבטאת ייאוש והכרה בחוסר המסוגלות שלהם להכיל את הנוכחות האלוהית בתוכם, תגובה המזכירה את החרדה שאחזה בפלשתים לפניהם [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הם שואלים מי יוכל לעמד לפני ה׳ האלהים הקדוש הזה, הם מבטאים את ההבנה שאינם יודעים כיצד לנהוג בארון כראוי [ביאור שטיינזלץ]. מתוך המצוקה, הם תוהים מי מן הנשארים מסוגל לעמוד לפני הארון, לשמור עליו ולהיזהר בקדושתו, שהרי אפילו האנשים הגדולים והחשובים שבהם כבר מתו במגפה [מצודת דוד]. שאלה זו נובעת מההבנה שקדושתו העצומה של הארון דורשת ממי שניגש אליו להיות קדוש בעצמו, רמה שאליה לא הצליחו התושבים להגיע [מלבי"ם].
מתוך החשש הכבד עולה השאלה המעשית ואל מי יעלה מעלינו, כלומר, לאן ולמי נוכל להעביר את הארון מכאן [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לחשש מחוסר הקדושה האישי של האנשים, תושבי בית שמש הסתפקו שמא סיבת הפגיעה בהם תלויה במיקום עצמו. הם העלו את האפשרות שה׳ אינו חפץ לשכון בעירם, אלא דורש להעביר את הארון אל מקום אחר, אשר מוכן וראוי מראש להשראת השכינה [מלבי"ם].