מסע ארון ה' חזרה אל גבולות ישראל מלווה בשרשרת של אירועים פלאיים, בהם הטבע נכנע לחלוטין בפני ההשגחה העליונה. הפרות, הנושאות את הארון, פועלות בניגוד גמור לאינסטינקטים החייתיים שלהן, ומתוות מסלול מדויק המעיד על כך שיד ה' מכוונת אותן.
הפועל וַיִּשַּׁרְנָה מפורש בגישה המרכזית מלשון ישר, כלומר הפרות כיוונו את עצמן והלכו בדרך ישרה במדויק [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. המפרשים מצביעים על מספר פלאים יוצאי דופן באופן הליכתן: ראשית, הן יצאו ממקומן היישר אל הדרך המרכזית, במקום לפנות לשדות או לבתים. שנית, הן בחרו ללכת מזרחה עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ – מקום שבו ישבו בני ישראל – ולא לשוב לאחור אל ארץ פלשתים [מלבי"ם, רש"י, שטיינזלץ]. יתרה מזו, הן הלכו בִּמְסִלָּה אַחַת, היא הדרך הכבושה והסלולה [מצודת ציון]. בניגוד לטבע הבהמות לסטות מצד לצד, הפרות שמרו על מסלול אחד ברור וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול למרות שמעולם לא היו בדרך זו [שטיינזלץ, מלבי"ם]. יש מי שמוסיף כי הן אפילו לא עקבו אחר העיקולים הטבעיים של הדרך, אלא הלכו בקו ישר לחלוטין [מלבי"ם].
לגבי הביטוי הָלֹךְ וְגָעוֹ, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה הפשטנית מסבירה כי געייה היא צעקת הבקר, והפרות צעקו מתוך געגוע וצער על עגליהן שנותרו מאחור. פלא נוסף מתגלה כאן: אף על פי שבכו על חסרון בניהן, הן התגברו על טבען האמהי ולא סטו מן הדרך [רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, הגישה המדרשית דורשת את המילה וַיִּשַּׁרְנָה מלשון שירה. לפי פירוש זה, הגעייה לא הייתה קול בכי אלא שירת הלל לה' [רש"י, רד"ק]. השירה נבעה מתוך שמחה עצומה על הזכות לשאת את הארון, והיא מעידה על ההשגחה האלוהית [מלבי"ם]. יכולת הדיבור והשירה של הפרות לא נבעה מכוחן העצמי, אלא הוענקה להן מן השמים מכוח קדושת ארון הברית שנשאו, ושירתן טמנה בחובה סודות ורמזים עמוקים לחומשי התורה [חומת אנך].
בסיום המסע, וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים – מנהיגי הפלשתים – מלווים את הארון וצועדים מאחורי הפרות כדי לראות את אמתות הנס ולעקוב אחר הגעתו בשלום ליעדו [רלב"ג, שטיינזלץ]. הליכתם מאחורי הפרות מהווה פלא בפני עצמו, שכן דרך הטבע היא שהבהמה הולכת אחר בעליה, ולא להפך [מלבי"ם].