הופעתו הפתאומית של ארון הברית מתרחשת בעיצומה של שגרת חקלאות יומיומית, ויוצרת מפגש דרמטי בין החול לקודש. תושבי בית שמש, שהיו שקועים בעבודת האדמה, מוצאים את עצמם ברגע של התרגשות עזה, שמקפלת בתוכה גם את זרעי הפורענות שתבוא עליהם מיד לאחר מכן.
האנשים היו עסוקים במלאכת קְצִיר חִטִּים, וכאשר נשאו את עיניהם הם הבחינו בארון. הארון היה בולט מאוד לעין, ככל הנראה משום שהיה עשוי כולו זהב ועליו ניצבו הכרובים [ביאור שטיינזלץ]. תגובתם המיידית מתוארת במילים וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת, אולם הפרשנים רואים בשמחה זו את שורש החטא שבגללו נענשו לאחר מכן.
ציון קציר החיטים אינו מקרי, אלא נועד להסביר את הלך הרוח של העם. השמחה הטבעית המלווה את עונת הקציר התמזגה עם השמחה הפתאומית על חזרת הארון. שמחה כפולה זו גרמה לליבם לגבוה ולהיות בטוחים בעצמם יתר על המידה, מה שהוביל אותם להסתכל בארון בחוסר זהירות [אלשיך]. מתוך אותה התלהבות, הם התפלאו לראות כיצד הארון מגיע לבדו, אך שמחתם הפכה לקלות ראש, והם חדלו מלהתבונן בו מתוך אימה וכבוד כראוי לחפץ כה קדוש [רש"י].
גישה מחמירה יותר מעבירה ביקורת על עצם אופי השמחה שלהם. תושבי בית שמש היו צריכים לעזוב מיד את מלאכתם, לצאת לקראת הארון ולקבל אותו מתוך שמחה של מצווה וכבוד. במקום זאת, הם שמחו רק מעצם הראייה של פלא חדש ומרשים, ולא התייחסו למאורע בחרדת הקודש הראויה [מלבי"ם]. התלהבות יתרה וחסרת רסן זו הובילה אותם לפרוץ את הגבולות, לפתוח את הארון ולהביט בתוכו, מעשה שהביא עליהם עונש מוות חמור [רד"ק].
הכתוב מדגיש את המילים וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת דווקא כדי להעצים את הניגוד הטרגי להמשך, שכן מיד לאחר מכן השמחה התחלפה באבל כבד בעקבות המגפה שפרצה בהם [מצודת דוד]. עם זאת, ה' בחר להשהות את העונש על ראייה אסורה זו עד שסרני הפלשתים שליוו את הארון ישובו למקומם. ההשהיה נועדה למנוע מהפלשתים לשמוח לאיד ולחשוב שהארון ממית בישראל בדיוק כפי שהמית בהם, וכך נשמר כבודו של ארון ה' לעיני הגויים [אלשיך].