רגע הכנעתם של הפלשתים מגיע לשיאו כאשר הם משיבים את הארון המקודש, מלווה במנחות פיוס מזהב, כדי לכפר על הפגיעה באלוהי ישראל. הפלשתים נשמעים לעצת כוהניהם וקוסמיהם, מכינים את העגלה ומניחים עליה את ארון ה', יחד עם הארגז המכיל את מנחת האשם: עכברי הזהב וצלמי הטחורים [אברבנאל, שטיינזלץ].
המילה טְחֹרֵיהֶֽם מתארת את המכה שבה לקו הפלשתים, שהייתה למעשה מחלת העפולים, והצלמים עוצבו כך שידמו להם [מצודת דוד].
ייחודו הלשוני של הפסוק מתבטא בשימוש במילה טְחֹרֵיהֶֽם. בדרך כלל, כאשר המקרא מזכיר מחלה זו, נכתבת המילה הפוגענית "עפולים", אך במסורת הקריאה הוגים אותה בלשון נקייה כ"טחורים". אולם, בפסוק זה המילה גם נכתבת וגם נקראת "טחורים" ללא פער בין הכתוב לקריאה. שינוי זה נובע ממיקומם של הצלמים; מכיוון שהם הושמו ממש בסמוך לארון ה', הכתוב חולק כבוד לקדושת הארון ומשתמש מראש בלשון נקייה ומכובדת, ללא כל ביטוי של גנאי [מנחת שי].