תגובתם של הפלשתים למגפה חושפת יראה עמוקה ורצון לכפרה מוחלטת. אף על פי שמנהיגיהם הרוחניים ייעצו להם להביא מנחה מוגדרת ומצומצמת, העם החליט להרחיב את המחווה באופן ניכר כדי להבטיח שאף יישוב לא יישאר ללא ייצוג.
הפרשנים מסכימים כי וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב הובאו בכמות גדולה בהרבה מזו שהציעו הקוסמים והכוהנים הפלשתים. בעוד שההנחיה המקורית הייתה להביא חמישה עכברים בלבד כנגד חמשת הסרנים, העם פעל מתוך פחד והתנדב להביא עכבר זהב עבור כל יישוב פלשתי. מנחה זו הקיפה את כל סוגי היישובים שתחת ממשלת הסרנים, מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי, כלומר החל מערים גדולות המוקפות חומה ועד לכפרים קטנים ופרוזים שאינם מוקפים בחומה [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
תפוצת היישובים הפלשתיים שהשתתפו במנחה הגיעה וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה, נקודה שסימנה את גבול ארץ ישראל [רד"ק, מלבי"ם]. המילה אָבֵל בפסוק זה מתייחסת למעשה ל"אבן הגדולה" שהוזכרה קודם לכן בסיפור, כאשר האות ל' באה במקומה של האות נ', תופעה לשונית המוכרת במקרא [רש"י]. המקום קיבל את השם "אבל" בעקבות האבלות והצער שהכו בעם כאשר ה' פגע בהם שם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
המילה וְעַד בתחילת הצירוף משמעותה "ואפילו" [מצודת ציון]. כלומר, הכתוב מדגיש כי לא רק שהשדה מוכר, אלא אפילו אותה אבן גדולה, אֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן ה', נותרה כעדות בולטת וניכרת עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי [מצודת דוד].