מכת המגפה שהכתה בפלשתים בעקבות שביית ארון הברית מעמידה אותם בפני משבר לאומי ודתי עמוק. מתוך חוסר אונים וספק, הם פונים להנהגה הרוחנית שלהם כדי להבין את מקור האסון ולקבל הכוונה כיצד לפעול.
הפנייה נעשית לשתי קבוצות שונות, לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים (שהם המכשפים [מצודת ציון]), משום שהפלשתים מציגים בפניהם שתי שאלות נפרדות הדורשות תחומי מומחיות שונים [מלבי"ם, אברבנאל].
השאלה הראשונה, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה', מבטאת התלבטות עקרונית: האם להחזיר את הארון לארץ ישראל או להשאירו בפלשת? שאלה זו הופנתה לקוסמים. תפקידם היה להשתמש בידיעותיהם הנסתרות כדי להכריע האם המכה שנחתה עליהם היא עונש השגחי ישיר בגלל הארון, או שמא מדובר במקרה טבעי גרידא [מלבי"ם, אברבנאל, אלשיך, מצודת דוד].
השאלה השנייה, בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ, מבוססת על ההנחה שאכן יוחלט להחזיר את הארון, והיא הופנתה לכהנים, המומחים להלכות פולחן, לטיפול בחפצים מקודשים ולריצוי כוחות עליונים. הפרשנים מציגים שני כיוונים משלימים להבנת שאלה זו. הכיוון הראשון מתמקד בצד המעשי-טקסי: באיזה כלי או אמצעי תחבורה ראוי להוביל את הארון – האם לשאת אותו על הכתפיים, או להניחו בעגלה הרתומה לסוסים או לבהמות אחרות [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].
הכיוון השני מפרש את השאלה כבקשה לעצה רוחנית: באיזה אופן יש לשלוח את הארון כדי להביע הכנעה ולשכך את חרון אפו של ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפלשתים הבינו שעצם החזרת הארון אינה מספיקה כדי לפתור את הבעיה, והם ביקשו מהכהנים לקבוע איזו מנחה או קורבן אשם עליהם לצרף אליו. מתנה זו נועדה לכפר על עצם לקיחת הארון, להביא רפואה לאלו שכבר חלו במגפה, ולהבטיח שהרעה תסור מהם לחלוטין [מלבי"ם, אברבנאל, אלשיך].