מפלתה של העיר העשירה והגאה לא אירעה במקרה, אלא מתוך השגחה מכוונת וגזירה אלוהית. הפסוק בא להשיב על השאלה מי עמד מאחורי החורבן ומה הייתה תכליתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ה', שהוא מלך הצבאות, הוא שגזר ותכנן את המהלך. עם זאת, טמונה כאן משמעות עמוקה יותר המוסברת על פי פנימיות הדברים: מעשיהם של הרשעים גורמים למידת הרחמים, המיוצגת בשם ה' צבאות, להתהפך למידת הדין. המילה יְעָצָהּ מלמדת על ענוותנותו של ה', שכביכול מתייעץ עם פמלייתו של מעלה בטרם הוא מביא פורענות [חומת אנך].
מטרת העצה האלוהית מוסברת בחציו השני של הפסוק, אשר כופל את אותו הרעיון במילים שונות [רד"ק]. העיר נהגה להתגאות ברוב עושרה וייחסה את ההצלחה והעטרה לעצמה במקום לבורא. לכן, ה' ביקש להעניש אותה על שני דברים השנואים עליו: רדיפת הממון והרכוש, ורדיפת הכבוד והשררה [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את אופן ההענשה: לְחַלֵּל, כלומר להשפיל ולבזות, את הגְּאוֹן – הגאווה של כׇּל־צְבִי. הצירוף כׇּל־צְבִי זוכה למספר פירושים: יש המסבירים כי הכוונה למצב חזק ואיתן [רש"י], יש המפרשים זאת ככל דבר חמדה ונוי [מצודת ציון], ויש הרואים בכך תיאור של אלו המתהדרים ומתגאים בהצלחתם בעולם הזה, מבלי לשים לב שטובות העולם החומרי הן הבל [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
בנוסף, המטרה היא לְהָקֵל – להביא לידי קלות ובזיון את כׇּל־נִכְבַּדֵּי־אָֽרֶץ. השפלתם של הנכבדים וחילול גאוותם נועדו להראות שאין בעושר החומרי כל ממש [מלבי"ם]. מעבר לעונש הנקודתי, יש כאן מטרה רחבה יותר: כאשר יראו שאר נכבדי הארץ ויושבי ארצות החמדה את חורבנה של מעצמה כה גדולה, הם ילמדו מכך קל וחומר על עצמם, ייקחו מוסר, ירגישו שפלים בעיני עצמם ויימנעו מלהוסיף ולהתגאות [רד"ק, מצודת דוד].