הנבואה מציגה גזרה אלוהית קשה על העיר צידון, שגורלה נקשר בגורל שכנתה צור, ומנפצת את אשליית הביטחון והשגשוג שלה.
המילה וַיֹּאמֶר מתייחסת לדבר ה', הפונה אל צידון ומודיע לה: לֹא תוֹסִיפִי עוֹד לַעְלוֹז, כלומר לא תוסיפי עוד לשמוח. הפסקת השמחה נובעת מכך שצידון קיוותה להתעשר ולרשת את המסחר של צור לאחר מפלתה [מלבי"ם], או שנהנתה מקרבתה למרכזי הסחר [מצודת דוד]. הפסקת השמחה אינה בהכרח לנצח, אלא לתקופה ארוכה [רד"ק].
הנביא מכנה את צידון הַמְעֻשָּׁקָה, מונח שמשמעותו שדודה, גזולה ורצוצה. הדבר נובע מכך שהאויב יגזול את רכושה ויעשוק אותה ישירות [מלבי"ם, שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או משום שחורבנה של צור השכנה פוגע בהכרח גם בסוחרים ובכלכלה של צידון עצמה [רד"ק, אבן עזרא, חומת אנך]. הצירוף בְּתוּלַת בַּת צִידוֹן מתייחס לעדת צידון כולה. הפרשנים מסכימים כי העיר מכונה "בתולה" מכיוון שעד לאותו רגע היסטורי היא מעולם לא נכבשה ולא עברה לרשותו של שלטון זר, בדומה לנערה שטרם עברה לרשות בעלה.
נוכח החורבן הקרב, מצווה צידון: אל ארץ כִּתִּים קוּמִי עֲבֹרִי. היציאה לגלות בארץ כיתים, המזוהה עם רומא או איים רחוקים [ביאור שטיינזלץ], נועדה לשמש כמקום מפלט מהאויב [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי הבריחה לשם נועדה כדי לחבור לאנשי צור שכבר ברחו לכיתים, בניסיון לחדש עמם את קשרי המסחר [מצודת דוד, אבן עזרא].
אולם, תקוות ההימלטות נכזבת, שכן גַּם שָׁם לֹא יָנוּחַ לָךְ. גם בגלות לא תמצא צידון מנוחת נפש. הסיבה לכך היא שהאויבים ימשיכו לרדוף אותה ויכבשו לבסוף גם את ארץ כיתים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, משום שגם שם לא תצליח לשקם את מעמדה המסחרי ולהרוויח כבעבר [מצודת דוד].