נפילתה של אימפריה ימית אדירה מותירה אחריה לא רק חורבן פיזי, אלא גם שבר עמוק ובושה בקרב שכנותיה. שאונה של עיר מסחר תוססת מתחלף בקינה מרירה, שבה זיכרונות העבר המפוארים רק מעצימים את תחושת האובדן והריקנות.
הנביא קורא לצידון לחוש בושה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבושה זו נובעת מהחרבתה של העיר צור, שהייתה מוקד הסחר המרכזי שעליו נשענה צידון [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, יש המזהים כאן תוכחה פסיכולוגית עמוקה יותר: צידון מוזהרת שלא לשמוח לאידה של צור מתוך תקווה לרשת את מעמדה המסחרי, שכן מפלת צור היא למעשה תחילת חורבנה של צידון עצמה [מלבי"ם]. רובד מוסרי נוסף עולה מתוך מדרש האגדה, המנגיד בין הים לבין העיר: אם הים, שאין לו בנים לדאוג להם, שומר בקפדנות על גבולותיו ואינו ממרֶה את פי בוראו, קל וחומר שצידון צריכה להתבייש ולדאוג בשל חטאיה [רש"י].
במוקד הפסוק עומדת זעקתו של הים. על פי הגישה המרכזית, המילים יָם וכן מָעוֹז הַיָּם (שפירושו המקום החזק והמבצר שבים) משמשות ככינוי לעיר צור עצמה, שהייתה בירת הים החזקה [רש"י, אבן עזרא, רד"ק]. העיר נמשלת לאם שכולה המקוננת על אובדן תושביה. מנגד, יש החולקים על זיהוי זה וטוענים כי לא ייתכן שעיר תיקרא בשם הים עצמו. לשיטתם, הדובר הוא הים הממשי. בעבר, הים היה מתפאר בכך שלמרות שאינו מצמיח יבול, הוא מפרנס ומעשיר את יושבי החוף דרך המסחר הימי, וכעת הנביא קורא לצידון להתבייש באותה גאווה כוזבת שבה שמה את הים למבצרה [שד"ל]. לחלופין, הים מתכחש כעת לבני טיפוחיו ששאבו ממנו את כוחם ומתנער מהם כאילו לא היו מעולם [ביאור שטיינזלץ], או שהוא מקונן בעצמו על חורבנה של העיר [מצודת דוד].
תוכן הקינה מתאר מחיקה מוחלטת של העבר. המילה חַלְתִּי מתארת את צירי הלידה, והמילה רוֹמַמְתִּי מציינת שלב מתקדם יותר של גידול, שבו מעניקים לילדים מעלה וחשיבות [מצודת ציון, מלבי"ם]. הדובר זועק כי מאחר שכל הבנים והבנות נהרגו או אבדו, המצב כעת הוא כאילו מעולם לא התרחשו לידה, גידול ורוממות, כאשר מילת השלילה בתחילת המשפט מוסבת גם על סופו, כאילו נאמר "ולא רוֹמַמְתִּי" [מצודת דוד]. בכי זה מקפל בתוכו כאב כפול: הדובר מביע משאלה מרירה שהלוואי ומעולם לא היה יולד ומצליח, שכן הצער על אובדן בנים בוגרים שנקטפו בשיא תפארתם, קשה ומייסר הרבה יותר מאשר עקרות או אובדן בטרם עת [מלבי"ם, רד"ק].