הפסוק מציג את המציאות הכלכלית הייחודית של העיר צור, עיר אי מוקפת ים נטולת שדות חקלאיים, אשר נשענת לחלוטין על סחר ימי כדי להזין את תושביה. דרך קשרי המסחר הענפים שלה, היא הופכת את התבואה של ארצות רחוקות לשלה, ומבססת את מעמדה כמעצמה כלכלית עולמית.
הפרשנים מסכימים כי המילים שִׁחֹר ויְאוֹר מתייחסות לנהר הנילוס שבמצרים. השם שִׁחֹר הוא הכינוי העברי לנילוס, שניתן לו על שום הטיט השחור שהוא גורף, בעוד שהמילה יְאוֹר מקורה בשפה המצרית ומשמעותה נהר [שד"ל]. מצרים מתוארת כמקור התבואה של צור, שכן היא אינה זקוקה לגשמים אלא נשענת על מי הנילוס שעולים ומשקים את הארץ, מה שמניב תבואה רבה ומשובחת [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. הכפילות בפסוק בין זֶרַע שִׁחֹר לבין קְצִיר יְאוֹר נועדה לחזק את העניין [מצודת דוד], או כדי לתאר את סוגי הייצוא השונים של מצרים, שכללו גם זרעים מיוחדים לנטיעה וגם תבואה קצורה ומוכנה למאכל [מלבי"ם].
באשר למשמעות הביטוי וּבְמַיִם רַבִּים, קיימות שלוש גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור לוגיסטי של נתיב האספקה, כלומר תבואת מצרים הייתה מובאת אל צור דרך הים באוניות סוחר [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גישה שניה מסבירה כי המים הרבים מתייחסים לנילוס עצמו, שמימיו משקים את הזרעים [רד"ק, מלבי"ם]. לעומתם, גישה שלישית מציעה קריאה פרדוקסלית ולפיה המים הרבים מתייחסים למיקומה של צור עצמה. אף על פי שצור יושבת בלב ים ואין לה שדות לזרוע בהם, הרי שבאמצעות כוח המסחר שלה, היבול שמניב הנילוס במצרים הופך להיות תְּבוּאָתָהּ שלה [שד"ל, אברבנאל].
החלק השני של הפסוק, וַתְּהִי סְחַר גּוֹיִם, מתאר את מעמדה הבינלאומי של העיר. רוב המפרשים מבינים כי צור, שהייתה עיר מרובת אוכלוסין, הפכה למרכז מסחר עולמי שכל העמים היו מביאים אליו את סחורתם וסוחרים עמו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל], וכך הפכה לבעלת סחר גויים [אבן עזרא]. מנגד, מוצגת עמדה חלופית ולפיה המילה סְחַר אינה מציינת סחורה או שוק, אלא שכר ורווח. לפי תפיסה זו, הגויים לא הביאו את סחורתם אל צור, אלא סוחרי צור הם אלו שהפליגו לארצות רחוקות, לקחו מהן סחורות, ובכך השתכרו בעצמם והביאו רווח והנאה גם לשאר העמים [שד"ל].