נפילתה של מעצמת סחר ימית שולחת גלי הדף כלכליים וחברתיים אל כל סביבותיה, ומותירה את שותפיה למסחר בהלם ובאלם. הקריאה דֹּמּוּ משמעותה שתיקה, אבל ועצב עמוק, שכן דרכו של המתעצב לשבת דומם [מצודת ציון, שד"ל], ויש שפירשו מילה זו מלשון שבר [רד"ק]. קריאה זו מופנית אל יֹשְׁבֵי אִי, כלומר ליושבי האיים הסמוכים לצור [מצודת דוד, רד"ק], או לעיר צור עצמה [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק כורך את גורלה של צור עם סֹחֵר צִידוֹן, ביטוי שנכתב בלשון יחיד אך מכוון לרבים, כלומר לכלל סוחרי העיר [רד"ק, מלבי"ם]. צידון הייתה עיר נמל שכנה לצור [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ובימי קדם אף נחשבה לעיר המרכזית של המחוז כולו [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר חורבן כלכלי משותף. מכיוון שצור וצידון היו סמוכות מאוד זו לזו, נפילתה של צור גוררת עמה את צידון. הסוחרים ואנשי האוניות, שהם עֹבֵר יָם, היו רגילים למלא את צור בשפע של סחורות ועושר, ולכן המילה מִלְאוּךְ מופנית אל צור. כעת, משנחרבה העיר, שבת המסחר כולו, ועל הסוחרים ויושבי האיים לשבת באבל ובשתיקה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את הפסוק כנבואה על תמורה כלכלית. בעת שלותה של צור, צידון חסתה בצילה ולא נחשבה לדבר. כעת, אנשי צידון מתאבלים על חורבן צור מכיוון שהפסידו את רכושם ומרכולתם שהיו בה. הנביא פונה אליהם וקורא להם לשתוק ולהפסיק לבכות, שכן בעקבות חורבנה של צור, יסוב כל המסחר הימי אליהם, ועוברי הים ימלאו כעת את צידון בסחורה רבה שתפצה על חסרונם בכפליים [מלבי"ם].