קריסתה של אימפריה מעוררת תדהמה ולעג בקרב רואיה. העיר צור, שהייתה סמל לעושר, לשמחה וליציבות, הופכת לשבר כלי, והמעבר החד בין עברה המפואר להווה המר מעלה שאלות נוקבות על שבריריות הכוח האנושי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכתוב קריאת פליאה ותוכחה המופנית כלפי העיר צור, אנשיה, או אף כלפי העולם כולו. המילה הֲזֹאת נאמרת בלשון תמיהה: האם זוהי באמת אותה עיר עַלִּיזָה, כלומר עיר שוקקת חיים, מלאת שמחה, עושר וכבוד, שביססה את מעמדה עוד מִימֵי קֶדֶם? המילה קַדְמָתָהּ מתפרשת כקדמותה של העיר, ומעידה על כך שראשית בניינה ויסודותיה נטועים עמוק בשנים עברו. הפרשנים מדגישים את הניגוד העצום בין מעמדה ההיסטורי והבטוח של העיר לבין גורלה הנוכחי. כיצד ייתכן שעיר כה עתיקה ומבוססת תיעקר בבת אחת ממקומה?
המשך הדברים מתאר את חורבנה וגלותה של העיר. הביטוי יֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ מבטא את היציאה לגלות. אין זו הליכה מרצון אל יעד ברור, אלא הליכה עיוורת וכפויה של פליטים הבורחים מפני האויב (רד"ק ומלבי"ם). רגליהם של תושבי צור מובילות אותם בעל כורחם מֵרָחוֹק, אל ארץ נוכריה ורחוקה, כדי לָגוּר שם כגרים וכפליטים חסרי בית, לאחר שעזבו את כל רכושם מאחור.
מנגד, מוצגת גישה פרשנית שונה לחלוטין (שד"ל), אשר אינה רואה בחלקו השני של הכתוב תיאור של שבי או גלות, אלא המשך ישיר של תיאור תפארתה של צור בעבר. לפי פירוש זה, הכתוב שואל בלשון לעג: האם זוהי העיר אשר מאז ומעולם היו אנשיה רגילים לצאת למסעות סחר חובקי עולם? לפי תפיסה זו, הביטוי יֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ אינו מדבר על פליטים הנמלטים ברגל, אלא מהווה מליצה על אוניותיהם של אנשי צור, שהיו מובילות אותם לכל מקום שחפצו, כדי לָגוּר ולסחור במדינות רחוקות. כעת, משאבד כוחה הימי של העיר והיא אינה יכולה עוד לשלוח את סוחריה אל מעבר לים, התדהמה גדולה ונראה כאילו אין זו העיר צור המוכרת.