יצא לכם פעם לראות עיר ענקית, מוארת ומלאה באנשים, ולדמיין מה היה קורה אם פתאום היא הייתה נשארת ריקה ועצובה? זה בדיוק מה שקרה לעיר צור. היא הייתה אימפריה חזקה ועשירה מאוד, וכשהיא קרסה, כל מי שהסתכל עליה היה פשוט המום.
אנשים שאלו בפליאה ובתדהמה הֲזֹאת העיר המוכרת? האם זו באמת אותה עיר עַלִּיזָה, שהייתה פעם כל כך שמחה, מלאת חיים, כבוד ועושר? צור לא הייתה סתם עיר רגילה, אלא עיר חזקה שעמדה יציבה מִימֵי קֶדֶם, והמילה קַדְמָתָהּ מזכירה לנו שהיסודות שלה נבנו עמוק בעבר הרחוק.
אבל עכשיו, במקום להישאר בבתים הבטוחים שלהם, התושבים נאלצים לעזוב את כל מה שהיה להם. יֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ מתאר איך הרגליים שלהם מובילות אותם בלית ברירה למסע קשה, כשהם נאלצים לברוח. הם הולכים מֵרָחוֹק, אל ארץ נוכריה ולא מוכרת, כדי לָגוּר שם כפליטים בלי רכוש ובלי בית משלהם. המעבר החד הזה, מעיר כל כך מפוארת ובטוחה למצב כל כך שביר, מלמד אותנו שגם הכוח והעושר הכי גדולים של בני האדם יכולים להשתנות ברגע אחד.