מבעד לדימוי נוקב של זונה מזדקנת, משתקף מחזור החיים הכלכלי והמדיני של העיר המסחרית הגדולה צור. שקיעתה של העיר תהיה ממושכת, והדרך שבה תנסה להשתקם לאחר מכן תהיה כרוכה בהשפלה רבה.
המושג וְנִשְׁכַּחַת צֹר מצביע על כך שהעיר תרד מגדולתה באופן דרסטי, ותיעזב לחלוטין על ידי הסוחרים הרבים שנהגו לפקוד אותה [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. תקופת השממון והשכחה הזו תימשך שבעים שנה. יש המבארים כי עונש זה בא עליה בבחינת מידה כנגד מידה, משום שצור שמחה לאידם של ישראל כאשר גלו לבבל לשבעים שנה, ולכן נגזר גם עליה לשתות את אותה כוס תרעלה [חומת אנך].
הנביא מגדיר את תקופת שבעים השנים כִּימֵי מֶלֶךְ אֶחָד, צירוף שעורר דיון נרחב ומרתק בקרב הפרשנים. גישה אחת רואה בכך התייחסות לממלכה אחת רציפה, היא מלכות בבל, ששלטונה נמשך שבעים שנה במקביל לתקופת חורבנה של צור, כאשר נבוכדנצר, בנו ונכדו נחשבים יחד כמלך אחד [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המזהים את המלך האחד עם דוד המלך, שחי שבעים שנה. לפי פירוש זה, האזכור נועד להזכיר לצור את הברית שכרתה עם דוד ושלמה, ברית שהופרה על ידה מאוחר יותר כאשר הרעה לישראל. ציון שנותיו של דוד נועד להמחיש לצור שהעונש אינו מקרי אלא גזרה מאת ה' על בגידתם בברית זו [מצודת דוד, רד"ק].
פרשנים אחרים מציעים הסברים שונים לאזכור המלך. יש הסבורים כי שבעים שנה הם פשוט תוחלת החיים הממוצעת של אדם ומלך, ולכן משמעות הביטוי היא שהעיר תשבות מפעילות למשך דור שלם [רד"ק]. גישה נוספת רואה בכך לעג של הנביא כלפי מלכי צור המקומיים. מכיוון שהיו מלכי שלום שעסקו במסחר ולא במלחמות, הם נהגו להתפאר בכך שהם מאריכים ימים על כסאם עד שבעים שנה. הנביא משתמש בגוזמה שלהם עצמם ומבשר להם שכשם שארכה שלוותם, כך בדיוק תארך פורענותם [שד"ל]. דעה ייחודית גורסת כי הכוונה היא למלך צור עצמו, שימלוך על העיר בימי שפלותה, ויעביר את כל שבעים שנות חייו במכאובים ובצער על כך שמדינתו חרבה ונטולת סחר [אברבנאל].
מִקֵּץ, כלומר בסוף [מצודת ציון] שבעים השנים, העיר תתחיל להתאושש, אך הדבר יקרה כְּשִׁירַת הַזּוֹנָה. רוב הפרשנים מסבירים את הדימוי בכך שצור, שהתעשרה מסחר עם עמים רבים, משולה לזונה המקבלת אתנן. כאשר הזונה מזדקנת ונשכחת ואוהביה מפסיקים לבוא אליה, היא נאלצת לצאת לרחובות ולשאת קול נעים בשיר כדי לפתות אותם לשוב. כך יקרה לצור. לאחר עשרות שנות עזובה, היא לא תחזור לגדולתה באופן טבעי ומכובד, אלא תיאלץ לחזר על הפתחים, לשלוח איגרות לעמים השונים ולהתחנן בפני הסוחרים שיחזרו לסחור עמה, ממש כזונה השרה כדי לעורר את לב מאהביה הישנים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].