הנביא משתמש בדימוי ציורי עז של אישה מופקרת שנשכחה מלב מאהביה, כדי לסמל את העיר צור המנסה להשיב אליה את סוחריה לאחר תקופה של חוסר מעש ובידוד. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק בנוי כמשל: כשם שזונה אשר נגנזה בביתה ורואה שאיש אינו פונה אליה, יוצאת לרחובות עם כלי נגינה כדי למשוך תשומת לב בקולה הערב, כך צור נדרשת לעורר מחדש את לב הסוחרים ולשלוח איגרות לכל סביבותיה כדי שישובו אליה כבעבר [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא].
יש הרואים בפסוק זה שיר לעג שלם ועצמאי שהיו העם שרים. הציוויים בפסוק אינם עצה או הוראה ממשית, אלא תיאור ציני של מעשיה הנואשים של האישה, שעיקר עיסוקה הוא זנות והיא נאלצת להשתמש בנגינה רק כתחבולה כדי לפרסם את עצמה מחדש [שד"ל].
הפרשנים עומדים על ההבחנה בין הפעולות המופיעות בפסוק. הציווי הֵיטִיבִי נַגֵּן מתייחס למיומנות הנגינה בכלי ולנעימות המנגינה עצמה, בעוד שההוראה הַרְבִּי שִׁיר מכוונת לשירה הקולית ולמילים השקולות המייצרות עריבות לאוזן [מלבי"ם]. ברובד נוסף ופנימי יותר, הבקשה הַרְבִּי שִׁיר מתפרשת כקריאה לעיר צור להרבות בתחנונים ולהשפיל את גאוותה [רש"י].