הנביא מביע פליאה עצומה נוכח מפלתה של צור, מעצמת סחר אדירה וניטרלית שאיש לא האמין שתיפול אי פעם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. השאלה הפותחת את הפסוק ממחישה כי איש בשר ודם לא היה מעלה בדעתו או מעז לייעץ להחריב עיר כה חזקה ועשירה, וכי גזרה זו יצאה מאת ה' לבדו, שעצתו היא היחידה שתקום [רד"ק, מלבי"ם].
הפסוק מכנה את צור הַמַּעֲטִירָה, תואר שזכה למספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעיר עצמה מעוטרת ומפוארת בעושר, כבוד ומלכות, ומשמשת כעטרה לסביבתה [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. שד"ל מדגיש כי המילה מציינת תכונה של "בעלת עטרה", ומשמשת כדימוי לעושר עצום. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי צור לא רק עוטה כתר בעצמה, אלא גם מעטירה אחרים – מעמידה מלכים במדינות שונות בשל השפעתה הכבירה [רד"ק, מלבי"ם]. גישה נוספת מרחיבה רעיון זה ומתארת את השפעתה הכלכלית העצומה של העיר: כל מי שבא במגע עסקי עם צור התעשר מיד והפך לשר בעצמו [חומת אנך].
בהמשך הפסוק מתוארים אנשי העיר: אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי־אָרֶץ. הפרשנים מסכימים כי המילה כִּנְעָנֶיהָ משמעותה סוחרים ורוכלים, על שם הכנענים (הפיניקים) שהיו חלוצי המסחר בעולם העתיק [רש"י, רד"ק, שד"ל, מלבי"ם]. רוב הפרשנים רואים בחלק זה של הפסוק כפל לשון שנועד להדגיש את מעמדם הרם של סוחרי העיר [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא].
אולם, יש שמצאו הבחנה מעניינת בין שני חלקי המשפט. לפי הבחנה זו, סֹחֲרֶיהָ הם הסוחרים הבינלאומיים הגדולים שחצו ימים והיו שרים ומושלים ממש, ואילו כִּנְעָנֶיהָ הם הרוכלים הקטנים המקומיים. בדרך כלל רוכלים אלו נחשבו לאנשים פשוטים, אך בצור אפילו הם היו כה עשירים עד שנחשבו לנִכְבַּדֵּי־אָרֶץ [מלבי"ם]. פרשנות שונה מציעה שהמילה כִּנְעָנֶיהָ מתייחסת לאנשים שפלים ונכנעים, שברגע שהגיעו לצור החלו לעלות בגדולה והפכו לנכבדים [חומת אנך].
באשר לביטוי נִכְבַּדֵּי־אָרֶץ, בעוד שרוב הפרשנים מבינים זאת כלשון כבוד ויוקרה, שד"ל מציע פירוש ייחודי לפיו המילה נגזרת מלשון "כובד" – כלומר, הסוחרים היו כבדים ועמוסים בכסף וברכוש רב.