לאחר תקופת חורבן ושממון בת שבעים שנה, עתידה העיר צור לשוב למעמדה כמרכז סחר בינלאומי.
כאשר יגיע קץ שבעים השנים, יִפְקֹד ה' אֶת צֹר. פקידה זו משמעותה זכירה והשגחה אלוהית [מצודת ציון, מצודת דוד]. הנביא מדגיש כי כשם שהחורבן הגיע מאת ה', כך גם התקומה היא פרי רצונו, למען תדע צור כי הכל מידו [רד"ק], ושום השתדלות מצידה לא הייתה מועילה ללא השפעתו של ה' [אברבנאל]. באשר לתזמון ההיסטורי של תקופה זו, הפרשנים מציגים גישות שונות: יש הסבורים כי מדובר בתקופת סנחריב וחזקיהו, אז הפכו צור וירושלים לבעלות ברית נגד אויב משותף [אברבנאל]. מנגד, יש המשייכים זאת לתקופת גלות בבל תחת שלטון נבוכדנצר [אבן עזרא מובא באברבנאל], או לימי כורש מלך פרס [מלבי"ם].
עם פקידתה, וְשָׁבָה לְאֶתְנַנָּהֿ וְזָ֥נְתָ֛ה אֶת כׇּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. רוב הפרשנים מסכימים כי הדימוי לזנות ולאתנן (התשלום הניתן לזונה) הוא משל מובהק למסחר בינלאומי. צור תשוב לקדמותה ולעושרה, ותספק סחורות לכל עמי העולם שיבואו אליה מכל עבר. השימוש במונחים אלו אינו מקרי; זהו כינוי של גנאי ולעג לעיסוקה הכלכלי [רש"י]. מעבר לכך, טמון כאן משחק מילים לעגני: במקום שהעיר תשוב "לאיתנה" (למצבה הקודם ולחוזקה), היא שבה לְאֶתְנַנָּה [ביאור שטיינזלץ]. המשל נחשב למדויק ומתיישב היטב, שכן בדומה לזונה המקבלת אתנן ונדרשת על ידי רבים, כך עיר רוכלת וסחר מקיימת קשרים ועסקים עם כל אומה ולשון [שד"ל].
מבחינה דקדוקית, המילה וְשָׁבָה נהגית במלרע (הטעמה בסוף המילה), והאות ה"א במילה לְאֶתְנַנָּה היא רפה, כלומר נכתבת ללא מפיק [מנחת שי].