מערכת היחסים המורכבת שבין עם ישראל לה׳ עומדת למבחן בעיתות של דין ומשפט. מתוך המצוקה עולה ציפייה עמוקה לנוכחותו האלוהית ולהתגלות הצדק בעולם, בין אם מתוך ייסורי הגלות ובין אם דרך עשיית שפטים ברשעים.
הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת המילים אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ. גישה אחת גורסת כי המילים מתייחסות לייסורי הגלות. על פי גישה זו, אפילו כאשר דרך משפטיו של ה׳ מתבטאת בייסורים ועונשים על חטאי העם, ישראל אינם מתייאשים מן הגאולה וממשיכים לקוות לו [מצודת דוד, רד"ק]. הציפייה היא למידת הרחמים של ה׳, מתוך תקווה שיפעל למען כבוד השכינה [חומת אנך].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילים כבקשה לעשיית דין ברשעים. המילה אַף באה ללמד על דבר חדש ונוסף [מלבי"ם]; הצדיקים אינם מצפים רק לקבלת הטובה מאת ה׳, אלא מקווים שיראה להם את דרך משפטו ונקמתו ברשעים [רש"י, שד"ל, אבן עזרא]. מתוך עשיית המשפט ברשעים, שמו של ה׳ מתגדל בעולם [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בכך ציפייה פשוטה של הצדיקים שה׳ יוליך אותם בדרך משפטיו והלכותיו [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ, יש שפירשו כי מדובר בכפל של מילים נרדפות שנועד לחזק את ההבעה [מצודת דוד]. מנגד, יש המחלקים בין המושגים ומסבירים כי הם מייצגים שתי דרכים שבהן ניכר כבוד ה׳ בעולם: "שמך" מתייחס להכרת ה׳ דרך הבריאה כולה, ואילו "זכרך" מתייחס לניסים ולנפלאות המתחדשים בכל דור ודור [מלבי"ם].
המילים תַּאֲוַת נָפֶשׁ מבטאות את שיא הכמיהה. בתוך מציאות הגלות, תאוותה של כל נפש היא שיקום נביא אשר יזכיר להם את שמו של ה׳ וימסור להם דבר נבואה מאיתו [מצודת דוד, רד"ק]. בנוסף, מילים אלו מהוות קריאה ישירה כלפי ה׳, לומר לו כי הוא בעצמו תאוות הנפש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], וכי העם מתאווה לראות את שמו יוצא ונודע לתהילה בעולם מתוך מעשיו [רש"י, שד"ל].