הפנייה לאלוהים בבקשה לשלום מלווה בהכרה עמוקה במעורבותו המוחלטת בגורל העם, בין אם מדובר בענישה, בהשגחה פרטית או במתן שכר. הבקשה אינה רק לעצירת הסבל, אלא לכינון מציאות חדשה ויציבה המבוססת על מערכת היחסים ההיסטורית בין ה׳ לישראל.
המילה תִּשְׁפֹּת מובנת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של הכנה, עריכה או שימה. השורש נגזר מפעולת שפיתת קדרה על האש, המבטאת הצבה של דבר במקומו הראוי והנאות לו [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודות, מלבי"ם]. גישה משלימה מפרשת את המילה מלשון השכבה והנחה, כלומר בקשה להענקת שלום יציב ושל קיימא [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק, כִּי גַּם כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ, מציג את הנימוק לבקשת השלום, ובו נחלקו המפרשים לשלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה רואה בפסוק טענה של מיצוי הדין. על פי פירוש זה, "מעשינו" מתייחס למעשים הרעים של העם. הנביא טוען כי ה׳ כבר גבה מהעם את מלוא העונש הראוי על חטאיו, ומכיוון שסאת העונש התמלאה, הגיעה העת להעניק להם שלום [רש"י, מלבי"ם].
הגישה השנייה מתמקדת בהשגחה האלוהית הכוללת. לפי תפיסה זו, כל מה שקורה לעם, בין לטוב ובין לרע, אינו פרי המקרה אלא פועלו של ה׳. הואיל והכל נתון בידיו, מבקש העם שיערוך עבורם שלום לאחר ימי הצער והגלות [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, ה׳ הוא זה שפועל ועושה עבור העם את מה שאינם יודעים או מסוגלים לעשות בעצמם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בשם אביו, מוסיף הרד"ק [רד"ק] כי ברגע שה׳ יעניק שלום, ייחשב הדבר כאילו פעל עבורם את הכל, שכן כל המעשים תלויים בשלום.
הגישה השלישית, לעומת זאת, מפרשת את הפסוק כבקשה לשכר על נאמנות. המילה פָּעַלְתָּ מוסברת כאן מלשון תשלום פעולה ושכר. העם מבקש שה׳ ישלם להם גמול על מעשיהם הטובים ועל כך ששמרו אמונים וביצעו צדקות גם בימי הצרה. גישה זו חולקת במפורש על התפיסה ש"מעשינו" מתייחס למאורעות שקרו לעם, בטענה שמשמעות המילה במקרא היא פעולה אקטיבית של האדם, ולא אירועים חיצוניים [שד"ל].